על הדגלים הללו שאנו מוקרבים
נשפכו נהרות של תכלת
בוצת הנהר לא משקרת נצח ישראל
טרופת הספינות מחלידה אלי דעת

אקריליק 50X35

"אדוני אוהב שירה?" שאל בפתאומיות. האמת שהוא הפתיע את בן
שיחו, כששתק לרגע כי לא מצא תשובה מוכנה. בדרך כלל כשניגשים
אליך ברחוב מטרידנים למיניהם, לרוב האנשים יש כבר תגובה
אוטומטית מוכנה מראש. יש את המנומסים שאומרים "לא תודה"
וממשיכים בדרכם. יש את המתעלמים

ואף על פי כן האדם
יתפרק
בין אם ביישן הוא
ובין
ממרפק

נהר מפכה
וכולו דמעותייך
כשבוקר חדש
יקום לשלוט

ציור חזק.

ברציפי שתיקותינו,
עגנו כאבנו.
קשורים בחבלים

ממקום עומדי כעת, אני רואה את העולם כפי שנכתב בראשונה -
עירום, רועד מקור, מלא צורות מופשטות וקווים עקומים. חושיי
מיטשטשים ושוב אין אני יודעת במה אני צופה, מה אני מריחה
בהשתהות, למה אני מאזינה, מה אני טועמת בשיפולי שפתיי ומה או
מי נוגע ומצמרר את עורי.

אומרים שבפריז יש לאור איכויות אחרות. טוענים, שבעת השקיעה
העיר כולה טובלת בזהב, עד שהזמן עצמו קופא לרגע מלכת והאור
מדבר ישירות אל הלב. זהו סוד קסמה של העיר, כך מספרים, רגע
השקיעה שאור השמש מומר בו למיליוני האורות שמאירים את לילותיה.
קיוויתי מאוד לחוות משהו

ישבנו אני ואלוהים
שנינו לבד, סוליקו.
על שפת המים
בחוף פורטו- ריקו.

שוטרי המחשבות
כולאים מחשבות חפות,
מאחורי סורגי דעת.

כוכב שביט נמוג בלאט, מותיר
שובל מזהיר כהגיגייך בי.

אני נזהר, מאוד נזהר.
המחשבות משולחות סוגר

עדיין אין עמי נחמות
של ממש.
עודני בברזל הקרוע
ובריח השרפה

אני לא יכול יותר,
אני לא מחכה יותר.
עוד יום ועוד יום ועוד יום,
עוד יום עובר