איני אוהב בני-אדם שכמהים לדם:
שחובבים בעלי חיים רק כשהם בקלחת.
שאוהבים בני כנף מוגשים על צלחת.

היין, בקבוק
נראה כה גדול ויפה
ופתאום
מתרוקן

ירח שהובטח מזיל דמעה
אילמת כבויה

רוחות צעקניות, חמקניות
נושבות בי

בזמן שקראתי את שירי פוגל
התיישב זבוב סגרירי על השורה הראשונה
של "דגלים שחורים"
התחיל לקרוא לעצמו משלב רגל על רגל

סליחה שהרגשתי
על-לא-דבר,
החמצתי
מתוק למנוכר.

אני יורה חץ מקשת
אל מטרה
סמויה

שיר לעיניים הנעצמות
שיר למוח הקודח
שיר לכוס המתרוקנת

הכה אהובי עד יזרום השפע
רמוס גופי בגופך ואל תחדל
עד תבוא שעתי ואנוח
אשכב על גבי כתשושה מעמל.

שריפת הגורן

מה מסתתר מאחרוי עיניך החומות
שתיקותיך אצלי תמיד שמורות
הראלי, שמך בוער בי
ואת החיוך שלך אחצוב בליבי

נוסע בכביש כמו הולך בתלם
מסע קופסאות אל אובך היום

ונצמדת אליה בכוח
מכושף
כמו גחלילית אל בדל סיגריה בוערת

אולי הלילה יחזרו המבטים
נשקע על שפת הים
ונהפנט את הגלים...

מאז שדודה ברכה מונתה ללא ידיעתה, ליועצת הראשית ליושב ראש
הסוכנות היהודית, רזיתי בשלושה קילוגרם לפחות. גם חבריי כבר לא
כל כך חוצים את מפתן דלתי מאז שהבינו שתם עידן השפע. הבעיה היא
שאין לי את מי להאשים, אלא את עצמי. אני הייתי זה ששחרר את השד
מרבצו.