רסיסי ירח קטנים
לתלות בבית
בחדר, ועל המקרר
ורסיסים קטנים
של מחשבות
מפוזרים
על הבוץ היבש

העיניים שלך נפוחות מחוסר שינה. אדומות. את לא יכולה לישון,
וכשאת ערה את לא מתפקדת. רק על זה את חושבת. להרגיש שוב את
הנסיקה אל השמיים. להיות כל יכולה. למצות את עצמך עד הסוף.
להיות כל מה שלא העזת מעולם. להתגבר על כל מכשול שיעז להגיע אל
דרכך.

זה לא שאני לא מפותח שכלית או משהו, ממש לא.
פשוט נולדתי ביום מחורבן, זה הכל.
29 בפברואר.

איתה זה היה אחרת. היא הייתה כמו דבק מגע רגיש ובכיין. נשרכה
אחריו בכל אשר הלך. הלכה לכל מקצועות הבחירה שלו. והוא ידע זאת
היטב. על כל דבר הייתה לה הערה צינית ועוקצנית כזו או אחרת.
דבר מעולם לא הצליח לגרום לה שמחה שלמה. "היא הרי רק עושה
מעצמה מסכנה".

את יושבת בחוץ ופותרת תשבצים בעקשנות. התסריטים שרצים לך בראש
לא נותנים לך מנוח. ושם, בתוך החדר שלך, במיטה שלך, ישנים
צמודים כמו שני תינוקות, החברה הכי טובה שלך ומושא חלומותיך
הכמוסים ביותר.

ההוא וההיא נפגשו די מזמן
היא- מקסימונת, והוא- פני דוגמן
הוא זרק בה מבט קצר, והלך
והיא נפגעה שמספר לא לקח

כשקם חיים בבוקר, הופתע לראות שהכרית נקיה משערות, ממש כמו
אתמול לפני שנרדם. אחרי חמש עשרה שנים של נשירת שיער עצבנית,
פתאום כלום. הוא קם ממיטתו וניגש לחדר האמבטיה... הביט במראה,
וראה שהוא כבר קירח לגמרי...

סוף סוף היא מצאה אותו. רק אלוהים יודע כמה חיפשה אחריו. שנים
תחקרה, ושאלה ובדקה ועכשיו הוא איתה. עוד מילדות חלמה על
הפגישה הגורלית הזו. התמונות רצו בדמיונה וכבר ראתה איך יחבק
אותה ויאמץ אותה אל ליבו, ולא יפרדו לעולם.

אני זוכר במסובים
תפסתי טרמפים לקריה
פתאום עצר לי אלוהים
בכרמל דוכס יד שנייה

אהובתי גן נעול
שמורות עיניה גדורות ריסים
והבהובי חרבות, ומבטי אזהרה מתריסים
וחתום הוא, שמור ומוגן
אל לאיש מלבדה
לרדות בחיית הגן.

בסמטאות החיים
יורדים רק למטה
מקום בו אדם
מאבד את צלמו
ואין שם כל שביל
עם הדרך, הביתה
רק צל של אנוש
בעקבות גורלו.

לשאוג את הכאב והפחד והבדידות בזעקה אילמת שרק אתה יכול לשמוע,
לרעוד בקור ובחושך, ולשתוק.
להמשיך, לעבור את החיים בדממה, בסאגה מתמשכת של ימים מתחברים
וזהים רק מכוח האינרציה, ולשתוק.

את יודעת שאת רצית. את ביקשת מהם. ביקשת? התחננת שיבואו! אחר
כך תסבלי. תחלמי שאונסים אותך ואת לא עושה דבר. תרצי להקיא כל
פעם שהריח שלהם יחזור אליך. ולא תעיזי להפסיק. כי מי יחבק אותך
אז?

אני רוצה להיות אתכם בחשכה
תעטפו אותי ברכות של שמיכה
תגרשו את הפחד ואת השדים
ותראו לי שגם אותי אוהבים...

ואולי-
לא צליל, אלא מבט
והחיוך שביניהם

ושוב היא יושבת על החלון ורגליה מבצבצות החוצה. קומה שביעית
מעל רחוב סואן. היא מסתכלת על כל המכוניות והאנשים. כמה קטנים
וחסרי משמעות הם נראים מכאן. ובכל זאת אכפת לה מה חושב עליה כל
אחד ואחד מהם. הם אומרים שהיא לא מוכשרת. היא חושבת ששום דבר
כבר לא יצא ממנה.

המחמאות זורמות כמו המים שהיו פעם בכינרת ואתה פורח ומעופף אי
שם במרחבי השמיים הכחולים. ואז מגיעה הביקורת. רק אחת חזקה
מספיקה לרסק לך את כל האשליות ואז הדיכאון תופס אותך. עכשיו יש
לך הוכחה שאתה אותו הזבל שתמיד ידעת שאתה. ואתה שוקע.

בלילות שחורים שולחת,
אלמנה שחורה ארסית,
טווה קורים סביב גופי,
משתקת תאוותי.