אימי מתה משיברון לב
לפני עשרים שנה.
דיברתי איתה על זה אמש,
על קפה ועוגת גבינה.

הרחוב הניגר לא עצם את עיניו
כמו קרבן במחזה
ולא היתה לו כל ברירה
כי לא שילם את חובותיו

שפת שירי אינה מדויקת מספיק
לפילוסופים

לשוא תקוננו -
חרשו אוזניו של אלוהי
הרחמים

שידור חי מדי-זי-יון במליאת הכנסת בנושא העקרוני
בעניין הסקפטיזימיות והנקניקיות. יש טוענים כי מבקר המדינה
אינו סקפטי-הוא סקוטי-או סקלרוטי...
העיקר שיהיה קפה ועוגה...

לו יכולתי להסביר לך
איך זה להיות כוכב נופל

לא יודעת איך לומר לך
אתה יכול להעלם
זה שומדבר.

עדיין משתדלת להיות הנסיכה שלך
למרות שהעסק בינינו חתוך

רק המילים
שייחרטו באש בלבו של אחר
שוות להכתב

צולם במצלמה דיגיטלית

בבית הזה היה אפשר
לחתוך את השקט
בסכין חדה
ולשמוע את האוושה
או לטפס על הקירות
עם הציפורניים
להקשיב לסיד הלבן
הנופל על המרצפות

את גופי הגשתי לך
על מגש כסף עתיק
פיזרתי ורדים סביבי
נינוחות מתוקים

ויאמרו הבתולות "אין זה כך"
ונצחק
נצחק להן מול פניהן הענוגות

"יש לי רעיון מצוין בשבילכם", אמר עו"ד ישראל פוקס, יהודי כבן
35 שכבר סיגל לעצמו גינונים של בן 53, "תתחתנו והבעיה תיפתר."
ככה התחיל הכל.
ישבנו חמישתנו, אני (נועם - נוטל לעצמי את הזכות לכתוב ולדבר
בגוף יחיד/ רבים, ראשון / שני),

רעדתי מתשוקה ומציפייה לחוש את לשונו בתוכי, בין רגליי.
הוא הביט בי, ושנייה לפני שצלל לבריכה שבין ירכיי, אמר: "שיסלח
לי אלוהים..."
"סולחת...", אמרתי ואחזתי בקווצות שיערו הארוכות ותחבתי את
ראשו אל בין ירכיי בחוזקה.

בצד ההוא של הכיכר
עדיין הדהדו תרועות ההמונים
כמו דופק החיים -
בשורת פלאים ללב המאושר
כשפתאום כדור פילח,
כשפקע מיתר.