ואני עוד אחת שלא די לה
אני גוף שהוא צל שחולף כמו רוח
אני הד שנשמע לעתים ללא קול.

שקרים דוקרים כמחטים
כמו סיכות של חייטים
ומסמנים שבילים של כאבים
תופרים, פורמים קשרים

מה בדיוק בבחור הזה מעצבן אותי כל כך, חשבה הדס.זה לא שהוא
מכוער בצורה קיצונית או משהו, אבל הוא משדר משהו שפשוט מקומם
אותה. ומה שהכי מוזר. כל כמה דקות היא קולטת חיוך קטן כזה. בלי
שום סיבה. מה מצחיק לעזאזל? ואולי הוא צוחק עליי? משהו בי
מצחיק?

בדיחרוז

לאדם אחד בשם אדרת,
גדלה במעיים תולעת מפוארת.

כל-מה שניסה המסכן לאכול,
מיהרה התולעת המלעונה לזלול.

ואת שנושאת את רוחי ברחמך
את מחר אפשרי לזרעי וילדך
רוח אהבים אני לפיתחך חוה
וילדינו בדם ייוולדו ויקבלו אהבה.

אלי, אלי
לא יחזור לעולם
בחול ובים, תוקפים גנרלים
ויורים לשמיים
את תפילת הדם

לבעל ואישה שעורם לבן,
נולד תינוק, בחודש חשוון.

מה מוזר! לקטנצ'יק יש עור,
ממש, ממש, בצבע שחור.

הנסיכה שלי שוכבת
על הבטן
ומרוחה בכתום.

משהו בי כרישי מאוד
ותמנוני מאוד ודגיגי
ושקט מאוד משהו בי.

אני אוהב את האור
שאת חותכת בחולפך.
בנהרות הזמן.
ואת הצל שאת משילה.
על מרצפות הכרך.
ועל אריחי חיי.

עלי לומר את האמת
אין ערבים טובים

המוזיאון של מלחמות האימפריה
נמצא בסביבה של מהגרים
כששואלים אותם עליו ברחוב שממול
אף אחד מהם לא יודע איפה הוא