אני מתחבא
בתוך ארון הבגדים

ערב בא מחלונו של יום
בלשון כלבים ורודה מושטת.
עיני דרקון שפוכות ירוק
שנהב הפיל כסהר רטט.

לפתע שזו הפעם האחרונה שברכיו כואבות וזו הפעם האחרונה שהוא רץ
כמו משוגע ברחובות ירושלים, ושזוהי פעם אחרונה שהוא עייף, כי
הוא הולך עכשיו לישון סוף סוף.

מה קרה לי, אתה שואל.
גם אני שואלת

מי את הנשמה שבאת לבקרני?

זמן לפרוש כנפיים ולעוף
על כנפי האופטימיות.

חיוך קטן זו נתינה
יותר גדולה ממתנה!

הדפים פזורים בחדר דהויים וקצת קרועים
עליהם בכתב קטן נכתבו הרבה מילים
אם הכתוב קצת מטושטש זה האות
שעליהם נשרו דמעות...

המטפורה שלי רוצה ללטף
את המטפורה שלך
היא רוצה להכניס לה
המון דימויים
המטפורה שלך
יושבת בין המשפתיים
חשופת ירכתיים
רגליים מעופפות באוויר

שהשתדלת שלא אחלום יותר מדי
כי העולם הרי שייך לאנשים מעשיים...

שבת, נעים בחוץ.
סעדתי עם אמי.

פגש הילד חתול קטן,
שאל אותו הילד:
חתולי, אתה אוהב אותי?
מיאו, ענה לו החתול,
כן, אני אותך אוהב,
וליטף אותו בזנב,
ואם תתן לי חלב,
אותך יותר אוהב.

מקדמה פוסעת בצעדי מנצחת,
אותה יונה נישגבת.
ימי זוהר מחלצים רגליים,
אפילו לא ידעתי שהתגעגעתי.

בתחנה הזו
הרכבת עברה
לא תעבור כאן
עוד אהבה.

תמיד היה כך, וכך יהיה לעד -
נפילתם של ענקים
תמיד תכאב.