גם דרך המחשב, קופסת הפלאים הנוראה,
הבאתי לידיעתך מילות אהבה,
אך בטרם הספקתי את ההודעה לשלוח
נפתח חלון מבהיל המורה על רכישת מנוי

צבעי מים על נייר בגודל 50X35

האבן ששמנו עליך
לא לוחצת טיפה במפתח הלב?
והם, הקבורים לצדדיך,
גרמת להם כבר לצחוק עד כאב?

כל כך קל לקבל אותי, הכל כל כך קל כשאתה אינטלקטואל.
או פלצן בצורה איכותית, גם זה יספיק.
כזו אני, מסתפקת במועט.

הרגשתי שהוא מסבן אותי, אבל לא ידעתי מה לומר לו. "אתה בסדר?"
הוא שואל. "אני... אני פשוט, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שלך
יש משקפיים, אתה מאמין בניתוח הזה

כשהיה מוענק אותו אדם נברר את דיוקנו, היה נחשף למחזה שרהבו
לאין שיעור, מופשט על מברח שלל גווניו הססגוניים. על פי רוב,
הבעתו הייתה נעשית תמוהה למדי, ותכף היה גם שואל מה בפיו של
הציור, כי את פניו הוא ודאי לא נחזה שם. "זהו אושרך שציירתי".
היה עונה הצייר.

אתמול ברחוב הרגשתי מיוחדת
פתאום באה מין רוח שכזאת
רסיסי מטר

כשכל החבר'ה היו באים לקיוסק, לקנות אוכל או שתייה, בחיים לא
קראנו למוכר בשמו.
בעצם, נראה לי, שאף אחד לא ידע מה שמו של המוכר.
הוא היה נורא זקן, היה לו זקן ארוך ולבן, ופניו היו מקומטות.

שני דייגים לבושי סמרטוטים ישבו על מזח-העץ הישן. סל ניילון
קלוע היה מושלך ביניהם, זוג דגים חלקלקים ישנים בו לבטח.

אם יש לך אומץ-
תאמץ אותי
אל תוך ליבך

כמה ג'ירפות אפשר לדחוף למכונת שיכפול? אחת? שתיים? אוליי
אפילו שלושה? זו הייתה השאלה שבערה בליבו של יונתן שפיגל. הוא
תמיד תהה לגבי שאלה הזו, וזו בערה בליבו כמו תנור בוער, אך
לצערו של יונתן הוא התגורר בתל-אביב, שכידוע לכל אינו מקום
אהוב על ג'ירפות.

את התמונה הזו צילמתי כמה רגעים לפני שהמצולם וחבריו התחילו
לזרוק אחד על השני את כוכבי הים שאספו בצעקות "Starfish war,
Starfish war..."

מחשבות רוחשות
אלוהות ומשיח
מול רכש נשטף
בשקיעה של זהב.