ושוב הולכת לישון לבד
ושוב הדמעות יורדות
הבכי מרטיב את הכרית
אני לא נסיכה עם עיני זכוכית

כצל מתארך
הלוך תבואי
ותשקע כף רגלך בשטיח הרך;
חלומי קצר רואי,

שוב ראיתי אותו. כל כך יפה, כל כך דומה לאלן דלון.
הדמיון הזה שנחרט בראשי, היה זה שהציל אותי באותו יום אחרי
הצהרים אפור וקר של חודש נובמבר באמסטרדם.

זאת טיבה של ציפייה
להכיל בשלמות
לכלות בשלמות
אהבה.

כיצד ניתן לחלק לשניים את הערב בו ביקשתי ידך?
השקיעה שייכת לכולם, קחי חזרה את חלקך.
הצהרות האהבה משאיר אצלי, ליום בו אתחרט
דבקה החך ללשון המתקשה לגלגל שתי אותיות... גט!

צדפים של שירי געגוע מגיעים מהים
נפרשים כפסיפס צבעוני על חופים רקומים
וחלום שנבנה לו בחול נאסף בזריחה
אל ראי של פסים אדומים.

עוד מיליון שקל
צבאנו זרק לפח
למדתי לשתוק
ואני חייל מוצלח.

פתאום היא מופיעה
באמצע ישימון
תמיד לעזאזל
ברגע הנכון

עת שחר יתגנב אל חדרי בלאט
ימצאני גוחנת על דפיי

"כוסית לא נורמאלית - בלונדינית בלי השכלה" (מתוך השיר "מלקת
הכיתה").
עיפרון על 3 דפי A4 חלקים שבעריכה הפכו לדף אחד...

אז מי הוא אותו איש בודד חבוש כובע מגבעת אשר עומד מתחת לפנס
רחוב ?

עולה בגל רטובה
שיכורה ירדת ברוח
בשפתיים נצמדת
לתורן שירת הסירנה..

גדלה ונושקת זריחה
קטנה וחובקת שמים
בקרח ואש נגועה
ונוגעת...

חשופות הכתפיים מתערבבות
עם מכוסי השחורים
ובבתי הקפה
יושבים אנשים מוזרים

ובערוב היום, ניחוחות של בציר
מתקרב אל שפתיך, אבל לא מספיק

בינתיים הזדקפי
את בשוק הזהב
בלעדייך אי אפשר
למכור כאן שום דבר

יש לנו ילד בשכונה,
שכל הילדים שונאים.
ותמיד יש לו חולצה מלוכלכת,
ונזלת