מאחורי חומות דמיוניות,
בין גזעי עצים כרותים,
מסתתר לו

נשימת ים מהבילה
לחשה אל ואדי עייף בליל השימורים הזה
בו חיבוק היה רחוק
שנות אור ממני

בדרכי אליך אני נישא
על גלי מחשבות.
פנס הרחוב מהבהב קלות
כמו שמלתך ברוח

ירח שייט מעל האוקיינוס
ניסיתי לספר על ים אחר
על קרע חיובי.

בבית הכלה קמה דממה
גם אורלוגין על הקיר החסיר פעימה,
החתונה שהיתה אמורה להתקיים
בוטלה לפתע - והכל הסתיים.

מכירים את הסטנדאפיסטים שפותחים כל מופע בסקירה קצרה של שלל
"מכירים את זה ש..." הם מתארים סיטואציות נפוצות מחיי היום יום
ומצפים לשמוע בסוף כל רצועה קריאת הזדהות נוסח:"אה,
וואלה...נכון!" מצד הקהל. אם תלווה בצחקוקים מרעידי קירות
ומרטיטי כסאות-מה טוב.

כמו כוס שנשברת,
כעופרת מתפזרת,

כי כשאני רואה אותך, אני רואה רק צבעים.
את בעצם יריעת בד עדינה, שצבועה בכחול,
עם גוונים של אדום מתפרץ.

הלכתי לי היום עציץ ירוק לרכוש
הגיע העת, הגיעה השעה
להחזיר לבלוב אל ביתי.

היא מלקטת אותן לתוך קפל
בשמלת הפרחים הקמוטה
פנינה, דמעה ועוד פנינה.

שעון הזמן אוזל
שעון הזמן אוזל כחול,
אתה מנסה להספיק הכל.

יושב אלוהים אי שם במרומים,
מסיט מבטו למטה ולא מאמין.

הו, איזו הקלה, אני פוגשת בו שנית. הפעם הוא בחצר ביתו,
בקיבוץ. הוא יושב ליד השולחן. אני מצטרפת. אנחנו יודעים בדיוק
מה אנחנו רוצים. כן, שנינו רוצים.