מוסיקה שנרדמת
אני מפסיקה לחלום
מקיצה
ונעה לכיוונך
ובחושך מנחשת את שפתיך

אני אדלג במישור
חולת רוח, מוכת שיגעון מחויך.
אחפוץ גם בזה שאמר עוד היום,

לימים מחפש
מלאך משוגע
שיורה על אנשים
חצי אהבה

העט מהלך לאט
כל דמעה מוקפת עיגול כחול

זה כואב אמרת
בלי להסביר מהותו

אני סוחב על גבי
את האתמול שלשום ויתר הימים
כמו טבעות מגזע עץ שהתאבן

אגסים הטלתי מעיניי
כאילו הרו אישוניי תשעה ירחים
וכרעו ללדת ביגון.

מלא יופי העולם, את נשמתי עוצר.
זה אביב.

כשהייתי פעם, הייתי ילד
כשאני היום, אני איש

השמיים היו כתומים וקשים
ללא ענן
גלגל השמש היה חיוור מוסתר
על ידי אוויר לוהט סמיך מאבק

בעיקר
הגוויה
הניצבת ביננו -
אני מסרב לוותר
ואת מסרבת להודות שזה מת

יש לילות בהם פנתרים מבהיקי עור
טורפים את השקט המהול בעצב

כי רוצה אני אותך לדעת ,
ללא הרף בך לגעת.

ברכב הוא צופר להולך הרגל שבמעבר חוצה,
אך כהולך רגל חוצה הכביש היכן שהוא רוצה

כשאמות אהיה פיה...
פיה קטנה, ירקרקה
עם זוג כנפיים בגבה
כשאמות אהיה פיה...

פתאום אני חושב כמה קלה השירה היום. כמה נעים לפחד.
פתאום המנעול לא נראה צופן סוד, אלא תוחם מוסכמות
והמתכת אינה אלא נפט מחושל.