את כוחי היא שואבת בלשון חלקלקה.
מלטף קימורי גופה, בחוטי הנחושת

זהו סיפור על מלך רם,
יושב בבית רעייתו,
אבל אויה קולו נדם,
כשנתפס עם פילגשו.

"תשתי משהו?" שאלתי את נועה של הים?
"שתי וערב" נועה ענתה.
נחרדתי.
"בשבילי 50 ליטר וודקה," מיהרתי להזמין, ככל שארבה במשקה כך
תקטן המכה עם הפוקאצ'ה, "שלושים ליטרים עארק, שתי כוסות
יגי-מאסטר, אורגזמה ארוכה על הקיר, בונגי-שוט, פלח לימון, טיפת
חלב, מעט...

אם תקשיב תוכל לדעת

אז אני לא מתווכחת
אני נותנת לו לקחת
בין הקפה והמקלחת
מחייכת, נאנחת
שיהיה כבר ככה
עד שיעזוב...

שלכת פרחי קיץ: צבעי זכרונות

הבל נושף עצמו על מסכות קפואות
וקרעי חוטים שצבעם דהה
נעים בדממה

ילדה תמה, חכי, לאן את רצה?
הסקרנות הזו שלך היא רעל לנשמה
אל תחפשי ת'חלומות שלך מעבר לרקיע
הרי בכל מקום אליו תלכי מישהו כבר היה

רותי איננה, כך פתאום נלקחה,
המוח יודע, הלב ממאן.
עוד אין געגוע, רק כאב של צרחה,
רותי איננה, זה לא יתכן

ישבתי על החוף, היה קצת חשוך, וחשבתי על גלים. וגם על הבגרות
בפיסיקה בה נבחנתי בתחילת השבוע. וגם על החברה שלי שזרקה אותי
היום. כמעט חצי שנה שהיינו ביחד, והיום, פתאום, היא אמרה לי
שהיא צריכה פסק-זמן.

חיפשתי תשובה, חיפשתי אור,
חיפשתי מקום להרגיש בו הכל

היא התקדמה במהירות לעבר הדלת והדפה אותו, "יאללה, יאללה, בן
לאאאאאאאאאדן" צעקה ורצה אל האולם מנופפת בידיה. פיו של איש
הביטחון נפער ועד שהתעשת ומיהר אחריה, נמלטו כמה מן הנוסעים,
נוטשים אחריהם עגלות עמוסות במזוודות. "בן לאדן חי חי וקיים"
זימרה ורצה בזיגזגים

לפעמים זה כל מה שצריך
בשביל ללכת אחורה
ולהסתכל בהטייה על אנשים
שהולכים הפוך

בפאתי מיטתי, קיצוות שיער,
אמש, תלתל מראשי נשר,
אתה לא זוכר? זה אתה פראי, וגס
בלילות, בימים אתה מנומס.

חרון אפי הוא הקיטור
של רכבת חולשותיי
במדרון התלול
מפסגת שאיפותיי
ביום שאחרי הבלבול.

אומרים שבחושך יותר קל לדבר
ותסגור את הדלת של המקרר.
עוד תחטוף לי שפעת באמצע הסתיו,
תעזוב את אחר כך תראה מה יש עכשיו.

היא חלפה אותי ברחוב
ביופי קורן ולהט קרוב
עיניה קרנו בעצמת משיכה
וזכר אפה הסולד לא נמחה
נבלעה גזרתה התמירה בקהל
על כזאת החמצה לא היה לי חבל

כף ידי שוכחת
מגעים

ברגע לא שלם
אני מחליט להעלם-
לא כל הסופים טובים