וכמה
לאבד היה אפשר,
ולמה
כל אשר כבר נאמר
עדיין לא מרפה,
ושוב לא ירפא...

ממלך תאילנד באהבה

מי אמר נגוזה זה מכבר חמלה
ומי יאמר אשמתי
צפור קולה תכלה
אני שורות רשמתי

את פוסעת
בצעדים מדודים
אל האין
אבק חווארים

עצים ללא עלים
כהבטחות ריקות.

לפעמים אני רוצה לכתוב על הדברים הקטנים
ולא על הדרמות הגדולות של החיים

דרכתי על שביל פלא
מרוצף אבני חן, מאירות
את דרכי לארץ האגדות
שם צומח האופק

את יודעת
שאני אוהב אותך
אבל רוצה לשמוע אותי
אומר את זה

ממפלי פלוגה גועשת
נחצב הסלע וידויים,
בהסתערות עזה, נואשת
מוטבע יגון המרחקים.

את רואה את הזריחה
מהצד החשוך של הלילה

אתמול היתה לי הרגשה רומנטית
שתיתי וויסקי אירי על הבר
וכל הזמן עליך הסתכלתי
לאט לאט הלב שלי נשבר, פשוט נשבר

הרחק הרחק בנתניה
בין עצי תפוז ומשמש
גרה אישה שאין שנייה לה
ברחוב בארי מספר 25...

היה לו את כל הדרוש
כל הבעות הפנים
שנמחקו
והחיוך ההוא

דחיתי את הקץ
אבל לא את הידיעה
שיום אחד זה ישיג אותי
ייאלץ אותי להרפות
קלישאה
שממילא
כבר הבנתי

עכשיו, אני מאוכסנת בריבועי שקופיות שרטט זמני אוחז בהן
מפעם לפעם נחשי רגש חבוי מתפתלים על הבוהק

רוצה לומר לך: למה שלא תקשיבי לעצמך סוף, סוף?
הגוף אומר לך "די" בקול גדול...
הנשמה זועקת "הקשיבי לי".
מה עוד את צריכה כדי להקשיב לעצמך?

אמא, אני במקומך הייתי נותנת 2 פליקים ובזה היה נגמר העניין.
אני זוכרת איך הייתי דופקת על הקיר. את היית משכיבה אותי,
ורוצה לאכול או להתארגן לשינה.

עד כמה היינו קרובים
יותר נכון צמודים
יותר נכון אחד בתוך השניה.