באין מים יבש הנחל
חדלה האהבה
חדל האדם.

שערורייתית ומופלאה, קראת לעצמך
ולי נראית יותר כמו מוכת ירח
נתונה בכלוב זהב של חופש מדומה
שנתנו לך מדשאות מטופחות וחולות של ים ונגב.

סדר קדושה והליכת השמועה כאחד הם
זה,סולמו של זה.
בשורת האצבעות כפויה מטה
סותרת, כקוץ שאינו מוציא דם.

האשה הראשונה שעברה ליד הממטרה הייתה לולה אוגוסט: יצאנית
צמרת, כפי שהעדיפה לקרוא לעצמה, וזונה איכותית - כפי שנקראה
בשפתם המלגלגת של תושבי גולאנה.

לא רוצה שוב להתחיל לרוץ
ולהגיע ראשונה במירוץ
נמאס לי לחייך בלי סיבה
ולהתעצב כשאין ברירה

אלניה - תורכיה. אוגוסט, 2005.

נושם בכבדות,
דמי נלהב עורג,
מניף תורן זכרותי,
מלטף את גבעת עינוגך.

מחייכת אלי בת שחוק של סוד
בשפתיים,
מפנה גופך הענוג ורצה עמוק אל
תוך המים.

חמקתי לקראתך
בדלת אחורית חורקת
מרעישה את הדממה
כאומרת אני כאן

סופרים את הכוכבים של חיינו
והם כאילו קורצים ואומרים
"הלילה שלכם, היו מאושרים"

למרגלות הרים
סגלגלים
בעמק ירקרק

מאי 2005

הדממה מתקתקת
את הלמות דמיי בעורקיי

מחר אולי אני לא אתעורר
וכל מה שתכננתי יגווע
העתיד הזה, שקיים בראשי
לעולם כבר לא יוודע

עם ערב תשובי אל צופן ביתך
לאורו של הנר מול מחשב
מילים יטוו בנול כישרונך
עוד שיר לחמם את הלב

במפתח סודי
כניצן של פרח
לאט.

אנשים טובים שמעו סיפורי:
כבר גורשתי פעם מגן העדן,
לעורי היו רק הג'ינס הקרועים,
גיטרה ושני תקליטים.

פתאום שמעתי צעדים המתקרבים אליי במהירות. הגברתי את הקצב ולא
הבטתי לאחור. פחדתי, הרגשתי שהגוף שלי זז כמו בהילוך איטי,
למרות שהדבר לא היה כך. עוד 300-350 מטר ואני בבית, אבל הבית
כמו היה רחוק קילומטרים רבים.

עננים מציתים את עפר העולם
מאבכים את שמיו כמקטרת
בלהט טבעת האופק, האור התם
מלחך את נפשי החיגרת.

אישה צעקה בשיגעון
זורקת את כאביה לכל רוח
טרם שצעקתה תעלה בעשן
תיבלע בעבים