הרחוב מתכרבל
בדליחות מרשרשת
ודוהה האור הקודר
כעמימות נלחשת.

רוחות מערב עושות
את דרכן
ציפורים נודדות חותכות
את הרקיע

ותראו איך אני
ככלב עזוב
משוטטת בין בניינים מפוררים...

שלחתי אליך מבט
מסביבך ראיתי צל מעיק נע כתעתוע

וכמה הייתי רוצה להיות
דמעת הגעגועים שזולגת מעיניך

בכי כשרק תוכלי לבכות.
שטפי ריסי-עינייך

כלום לא תמריא רוחך
מהאדמה הדחוסה
לרקיע הבוהק,
כשבחלומך לך אקרא?

אני ממשיכה בחיים שלי, ביי או שלום אני לא זוכרת מה אמרתי לו
הוא ענה כהרגלו שהוא מבולבל.

חושבת כמה נעים
לגעת בקטיפתיות

בלי פלוגה ובלי אוגדה
בלי מיתוס , אגדה
ראו , גם בלוריתו קופדה

אני הולך לאיבוד
במשוואה ארוכה
ללא נעלם פיסיקלי

אני זוכר אותה
בגעגוע,
לא רצתה להפסיק
עיניה דומעות

כל בן תשחורת מחוצ'קן; כל בת עשרה או קצת יותר - כאז כן היום,
התיימרו אז ומתיימרים היום לטעון שבמו עיניהם ולבם גילו את טעם
החיים וצער העולם, את יופי הזריחות והשקיעות; שקניין רשום
בטאבו יש להם על האהבה והזיונים, על "מרד הנעורים", על התקוות
והאכזבות.

חלמתי חלום על סופר חילזון
ובלשן שדובר רק יפנית
ותינוקת קטנה עם שמיכה ישנה
שגדלה להיות גנרלית .

רק זעקת שבר אחת נישמעה, מתוך הדממה,
"יהודה, השמים בוכים יהודה"

"כולנו קבצנים של רגשות זרים",
אמרתי לך.
ולא ענית לי קלישאות זולות
ולא מילים קדושות ומעונות