מישהו מזמין אותי לרקוד
לזמן מה, הזמן
הוא מהומה גדולה
אני צלילים מוטרפים על פעמוני זכוכיות

בכנף עט אתה מניף מרכבה
ורותם סוסים רעבים
ילדים מפויחים משליכים כוכבים
לשמיים
הלילה לבוש להגשים משאלות
לילדה עם כדור כחול
ואישה עם שקיעה אדומה.

למרות מנוחתך למרות החיסרון
סביבך בנועם עדנים נחצב הזיכרון

המשוררת ישנה על צידה הימני.
היא חולמת על האורטופד שלה.

מבעד לצעיף של דמעות
תוגתו היתה לה ערגה
נשטפה כמיהה מערטלת
לזיכרון המגע בימים של עבר

פצועה חיה שותתת גם
כלואה בחירותה
כבלים ניתקה מכאן לשם
אמת הפכה בדותא

ישבנו שלושתינו, אני, ניקלואי - שקראנו לו כמעט מיד ניקולאי
השישי , ואלינור שלי היפה שקראתי לה אלי. אלינור הזמינה אותו
לשבת איתנו, ואמרה לי בעברית שהוא הדבר הכי יפה שהיא ראתה איי
פעם.

24 שעות וגבר
ומיטה אחת
לא גדולה במיוחד
וזמן שעצר מלכת

זו בעצם מערה
עם קירות ישרי זווית
בקולות שמשנים דמותם
יש דליפה

את הדברים החשובים באמת
ואותך, אהובתי
מכיר..
מכיר אך לא יודע.

נלכדתי
היכן ששקרים מעידים על האמת.

נשבר לי הזין לחתיכות קטנות
מזה שאת המדינה הזאת מנהלים בני זונות
ומזה שצה"ל עסוק בהתעמרויות משונות

איני רציני. ניסיתי. בעייני שניסיתי
ניסיון מתוחכם - אך הושבו פני ריקם.
תמיד כשאני נזכר שאני זמני
אני מחייך בחיוך אופייני.

בין צלע הר לבין נהר
הקים לו אוהל איש מוזר;
זמן מה עבר, האיש הואר,
יצר הוא שיר בלי לחן;

אני יכולה
רק לחבק אותך.....

עוד נגיעה אחת ואני מתפזרת
לאלפי רסיסים מותכים,
עוד לחישה אחת ואני מתמוגגת

הנשר נחת בחניון של בניין תל-אביבי

ואין מי שישמור על המורשת
ומסבירים לנו
טוב לא לעצור מלכת
ומזכירים שוב את טובת הפרט והאזרח
וההיסטוריה משוכתבת על כל מדף.

האדמה צמאה למים כעקרב
ואני צמא לאהבה כמדבר.

ביום בו לא אוכל
להתכופף להרים אבן
בשדה.