בסוף היום
נסגרת דלת,
מוסט וילון
מוגף חלום
אחרון

וכשאגיע עד אלייך
אלטף בגב ידי
עור ילדותך
אשר מסתיר קמטי הפחד;

פורמת תפר אחר תפר
תולשת הקישוטים

"איך יתכן שאת לא מסוגלת
להגיע?
עם כל משחקי הקדם,
לי זה מגיע?"

מביט בכם ישובים
על מצע של עשבי חורש
לשפת הנהר,
עץ בודד אני
נטע שורש
מול ההר.

הבן התנגד לרעיון, והמהומה הלכה וגאתה. אהרל'ה ניסה לפשר,
ולעזור, ולקרב, אך לשווא, הכלה לא רצתה לשמוע. היא התחילה
להיעדר מהבית, לבוא ולשוב ללא כל הודעה, ומישהי, קרובת משפחה,
גם ראתה אותה הולכת בקניון אחד שלובת זרועות עם גבר זר,
וסיפרה, והבן הלך והתרסק...

למחרת התקיימה ההלוויה שלו, אני לא הלכתי. נשארתי בבית לבכות.
לבכות על מעשה טיפשי, שגזל חיי אדם.

עת נישאנו
על גלי האופוריה
נשבענו שרק המוות
יפריד בינינו.
אפשר שהפלגנו.

"זאת לא מלחמה רגילה", הם אמרו. "זאת לא מלחמה בכלל". מספר
ההרוגים הכולל עבר את ה-100,000, כבר לפני 15 שנים. אבל הם
עדיין לא האמינו.

לפעמים, כשכאבתי אותך
ציר ועוד ציר של כמיהה

היום החלטתי להפסיק להילחם. הטלתי את השריון הכבד מעליי, ירדתי
מגב סוסי וחזרתי על עקבותיי. עור גופי נקרע בעת הסרת השריון
העתיק וחשף משטחי בשר אדומים מודלקים. הקור הקשה עליי במנוסתי
מהקרב ורגליי, שטרם הורגלו ללכת בעצמן, שידרו הבזקי כאב לאיברי
גופי התשוש.

הרגשתם פעם מה זה להיות כבול?

ואת
כל כולך הדר
כשמך
שבחרנו לך מבטן
עוד טרם לידתך

הוא השתוקק להתמזג עם הטבע היפה הזה, לנטוע את עצמו בלב החורשה
הירקרקה. "כמה טוב היה, לו יכולתי לבלות כאן נצח נצחים", הרהר
בחיוך. אך מהר מאוד התמלא בעצב כשהבין, כי לא יוכל לחיות ללא
מגע אנוש. בני האדם, שהוא למד לתעב באדיקות, היו נחוצים עתה
לקיומו.