עד, גבר בעורפנו האור
הנושא אותנו
על עורו

כמיהה אל רגש שעבר לו
זיכרון.
של מקרה שכבר שכח

באישון לילה לאור הירח המלא
פורצות להקות זאבים מיערות שיריי
נניח שאני רואה כפרים
איך אני רואה אותם?

הביא אבי
מאירופה
פרנויה יהודית

ורואה פעמים רבות
של כמיהה והחמצה
נפרשות כמניפה

אני בא, תעזבי אותי צעקתי לך בעיר
אנשים הסתכלו עלייך כמו רוח רפאים
את בכלל לא קיימת איך דפקת לי חיוכים
איך הרסת לי ת'חיים

"יש עליה" חשב לעצמו הרמקול והוא היה מת למשש לה את החזה. היא
מידה שמונה, ארבע מכל צד, שזה בהחלט ליגה. הקופסה הזאת הייתה
ממש שווה, והרמקול היה מבסוט מהחיים. היה לו חשק להשמיע קול
שיהיה רם במיוחד.

היית לבסוף ארוזה בתיק
לא מבהיק
שאיש לא רצה להאמין ולהעמיק
במחזור הימים
מתחת פני המים
המזוהמים והמעיקים

לא יפה לקנא
אמר אבא
לא בריא הוסיפה אימא בדאגה
ואני התלבטתי

או כמו חייל מזיע מאובק מקושי או מדם
אשר מחליט שאת הזר הכי יפה הוא עוד יקנה
בשל אותו פזמון ששם פרחים בתוך קנה.

אל תדאגי עכשיו
זה יימשך לעד...
גם הוא אוהב
את בעולם שלו

כשתעלה לבמה עם פרצוף רציני,
היא לא תהיה שם לעשות לך -
קול שני.

"אחרי..."
מי אוהב את המדינה?
מי לקח רובה למלחמה?
מי גיבור של אימא?
מי רץ ראשון קדימה?

כולם אומרים שהשתיקה
שווה זהב
אבל שתיקה זו היא כואבת
השתיקה הזו זועמת ומדממת

בשולי הדרך
איבדתי עקבות
מלקטת פירורים
מקבצת נדבות

"את הגשם תן רק בעיתו
ובאביב פזר לנו פרחים
ותן שיחזור שוב לביתו
יותר מזה אנחנו לא צריכים"

אבל את לעולם לא תרצי בי, הן לא נועדנו זה לזו. הגורל ייעד לך
גבר שרירי, עשיר ויפה תואר, שיספק את כל צרכייך, בקשותייך
וגחמותייך שיהיו באשר יהיו. את זאת לעולם לא אוכל לספק לך, רק
את אהבתי העזה כמוות הבוערת בכל גופי.

"הקשת נוצרה במקום שטיפות הגשם עשו אהבה עם האור. ההתעלסות הזו
הולידה הבטחה. ברית עולם." חיוך עלה על פניה כשדמיינה את תהליך
התהוות הקשת והתרחב כשבראשה חלפה הקלישאה "רק אהבה מביאה
אהבה".