בין קנקני תה לוהטים
ואותיות מנוקדות צימוקים
מספרות דבר אהבתה.

אינני זוכר מתי הפכתי
לתקליט שחוק
של משפטים חוזרים שמשעממים
בעיקר אותי.

שם תלמדי שנחל מתמלא מיובלים סמויים
גם אם החקלאים מטים מימיו למאגרים
שם תביני שאין סיפור על פי תקנים
שהתקבלו בחדרים סגורים בלהט השרירים

ואותו האדם שאינו כמו כולם
שעומד הוא בצד ומרגיש קצת שונה
שאומר שאינו כאחד האדם
אם יותר או פחות טוב, זה לא משנה

להאמין בראי שבעיניים
בראי להאמין
בעיניים

בחום
ואני מרגישה כמו פעם.

הוא נעמד מאחורי גופה השמן והשעיר למדי של הבהמה אשר עמדה על
רגליה והביטה בו בשעמום כלשהו. לאחר שלושים שניות של שקט,
הפציע חיוך על פניו והוא התרחק מהבהמה ופנה שוב לתלמידיו.

אתה כמו פרפר נדיר
שפעם בחיים מופיע

התלתלים שלך שחורים ואני כמו בסרט
ולא אכפת לי בכלל מה את אומרת
לא יודע למה ובגלל איזו תקופה
התלתלים השחורים שלך פשוט גורמים לי זקפה

אין לי שלייקס ולא מזג צונן
כשקר לי, אני לא מתלונן
אני לא מנסה לסחוט מחמאות.
פולני גרוע לכל הדעות.

גיליתי על פניי מבט של פרידה
כאומר שהשיר שאכתוב יהיה הספדה
לעצמי אחרון שבטרם ארון;

כשאהבתי,
הייתי מאושרת ופורייה

את ארץ אהבתי
חלקת אדמתי הקטנה

הסיפור הזה, כמו שבטח ניחשתם, הוא על עכברוש. הוא לא קרה לפני
שנים רבות, או בארץ רחוקה, ואין בו פילוסופיה מפוצצת, זה סיפור
פשוט על עכברוש בשם רוברט, והעסק שהיה לו לפני חודשיים.

"דודה מזל, אני יכול לשחק עם ירוחם באבני פלא?", שאלתי בתמימות
האופיינית לי.

בלשכת הסעד
עובדים בדוחק רב עד
שהלב יוצא - בחוץ להימצא
אין איש רוצה.

...

ברכות
צורה וגון
מספרים בקושי
תלאות.