הרי ברור לך שהתאהבתי בך
הכול אצלך מושך אותי עד טירוף
הגוף, השפתיים, החזה שלך
הקול, חכמת-החיים שבך
האכזבה המתפרצת שלך,
לכן את כל כך
מפחידה

- "אני מרגיש איום... פה... פה... ופה;
ואינני יודע מה שלום חה,
כי מזמן לא פגשתי אותו,
אז מה דעתך על מצבי, דוקטור?"

אצבעותייך נדבקו
ולא מאהבה, קיפאון
של לוחמה וחסרה רק
החלטה מי תציל אותנו

איך יתייסר בטרגדיה שיקספירית או בהצגה של ארתור מילר, למשל,
ללא קריאות העידוד וההסכמה המופיעות תדיר בצורה של פעולה
גרונית בלתי רצויה זו?
אין לי תשובה.

ידה אחזה בשערותיי
ואני אז לא טבעתי
מנקשת תלתלים סוררים
לוחכת פאות וכרבולת

השפה כואבת, הדם ניגר
הלשון עוטה טעם מר

והם צורחים פתאום,
דמעות מדממות,
מכתימות בד
בעצב.

פניי הם כמונה של מונית
שרושם את שנותיי
ואת המרחק שעוברים חיי;

לילותיי משתרגים בדממת שעון חול
וקול צעדיו על מפתן הבית
לי קודש.

לו היית לי קרן אור.
אנצור ממך פיסה קטנה.
לכל החיים

רוצה לטבול כף רגלי
בתערובת צבעים חמים,

לא בסמטה חשוכה
לא לבד,
אלא, כשכולם מסביב
והשמש מכוונת

זה עוד יבוא.
השמש תשקע בזוית הנכונה.
אופק יאדים.
תנשב הרוח הטובה.

לטף פניה
ואסוף מגע לגוף
וגוף לריח
וריח לזיכרון

זמר עלינו בדמעות
קלושר שיכור.
על הימים
אשר השלכנו לאחור.

פעם כתבתי שירים רבים בזה אחר זה
- יום בו לא כתבתי נראה לי אבוד -

בטרם למדתי
לחשוב
נשאלתי
על מה חשבת?

ובעת כפרות וסליחות
כשופר קולי קורע
מבקש אותה
לצדי.