אלו לא אותיות אף לא מילים
זהו גוון נוטף המשחיר דף לבן,
בגודל כנימה לעתים כפילים
חלקן אנכית רגועות בפרקדן.

הצחוק שלי מסתובב במעגלים
מנסה לתפוס זנבו
ומנסה להצחיק את עצמו

המבוכה התעוררה בידי ההבנה,
שמים עלה תאנה,

המנגינה שוב באה באיחור
כמו קול של ירייה.
חצי סיבוב, סיבוב, עווית,

איך שהערב כבר שח,
מזרק הייאוש שוב נוכח.
היא גדלה בבית טוב
וחייה חיים של איוב.

שכחתי את הלב שלי
בדירה בגבעתיים.
ז'בוטינסקי תשע עשרה,
קומה שתיים.

קנון G9 מרחקי ומקריב

כשצלצלת בין האור לחושך
היה לקולך בטלפון צבע של שקיעה אחרת
גם צבעיי הכמוסים השתנו לפתע
פרות-לילך חמים מחליקים את נעוריהם

כי אני
איני שרף
כי זו
מוטת כנפיי

כשאמא חזרה
עם אח קטן
לא רציתי יותר
ללכת לגן.

אדמת הלס שרה רוחשת.
ברק רוקד כמו דג ברשת.
בתיאבון מהול בזעם

ישנם שבאים לעולם
וישנם שלעולם לא יבואו,
ואיש איש כחפצו ינהג:
כאילו חיינו בתוהו.

מי יישאר איתו כשהוא יברח שוב מעצמו, מחוסר ביטחון
בבני אדם?
זה לא שווה אם אין שם דם ומישהו שנפגע
חמש עשרה שניות על איש טיפש ומשוגע