כשאני כותבת אני רוצה את הדלת סגורה
ואת הבטן פתוחה

כי הערב ירד
קורי העצב
לכדו אגלי שמחה
והגיעה העת
למחול.

בפרות הזמן
יבשיל מעט העצב
על פרודות ענן
גמלות אט הדמעות

הילולת ציפורים צווחניות
מקדמות פניי, מכסות את פני השמיים.
כה קרוב עד כי היה נדמה כי
הן חישבו לפגוע בי

דרוכות מילים על לשוני
אל שיר קינה נוסף
אשר שנים צורם ומר
המתין לי על הסף

את
כל כך ציבורית

לא הייתי רוצה להיות פרח מפלסטיק, שצבעו אינו דוהה לעולם,
עמידתו המלאכותית נותרת בעינה, כשהזיקוק מצפה אותו כמצג שווא
של רעננות נצחית, חלולה ומתה. כל רגע הוא אותו רגע עבורו ומכאן
שעברו ועתידו זהים להווה.

שיר על ילדה חמודה
נועה שמה.

אילו ציפורים אשר עפות מעל הים
אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם
אלו סיפורים היו ודאי לציפורים
על הארצות אשר מעבר להרים

היום שוב הרהרתי במוות
אני יודע זה הפך כרוני כבר
זה יהיה קצת מוזר אחרי המוות
כשידברו עליי בלשון עבר