ועמוק בשמיכה ישנים ילדיו
שנולדו באביב וגדלו רק בסתיו
איך רצה בשבילם אז את כל העולם
איך קיווה לחיוך איך כבה מבטם

אנחנו מוזרים
גם בעיניי עצמנו
מביטים אבל לא מקשיבים
לא מסבירים אך מצפים שיבינו
מתאכזבים ונשארים בודדים

ענף להיאחז בו,
לתלות עליו -
בדידות יומי.

ילדה בודדה
מכינה את המיטה לשינה
את האור כבר מישהו בא
וכיבה

כמו דרך סלולה מראש, הדם נוטף ונוטף.

בגהנום הקטן שלי עוד לילה עובר ללא שינה

והייתי רוח סתיו
בין בדיו החשופים.
נשבתי ביניהם
והם עמדו אילמים.

את מילות האהבה לא אדע כבר לכתוב לך
את מידת האכזבה לא אדע עוד לחרוז לך
איך נגעת בלבי כמו רוח סערה
כבשת את נפשי במהירות כנמרה

עוד ימים בלתי פשוטים
עוד שירים למגירה

רחש גלים מתגבר ונמוג
הדים רחוקים של הרפתקה נשכחת
מאוויים מתנשאים אל העומד לבוא
מתנפצים למציאות ניצחת

דמעות שזלגו מליבות הרי געש
ככתמי הדיו על נייר
נספגו חלחלו כמישטפת
אל סכר לבי הקטן.

ערבי שירה הם גם
משחקי הכתרה
קרביים לא פחות
מקרב אלאמו

והתרוממתי
למקום שלא נכתב עוד
הוא היה תמיד
בקיפולי דמעות

ואולי הגשם הוא רק סימן
שאומר לי להיות כמו העץ,

מבלי משים
הלכו ונערמו בינינו
המילים

אני רוצה שנאהב שוב כמו ילדים
בלי עירום
בלי בגידות
נלך לים נאסוף קצת צדפים
ונחזור הביתה עם חול בנעליים
ומבטים מבוישים