הם לא יודעים שהם מתים עכשיו
מתים שאולי נפגשים בחשאי
במסיבה פתאומית על כוס קפה
למה שיידעו?

אני שוכבת במיטה פקוחת עיניים בוהה בחלל השחור שהעיניים
עיוורות החושך שלי לעולם לא מתרגלות אליו, ואני תוהה אם יש עוד
משהו בעולם הזה שאפשר לא להתרגל אליו, מלבד אור. דווקא אור.

"האם זו אהבה אולי סתם שיכרון?
אני כבר לא אדע, נכון או לא נכון.
היין בכוסות ממשיך ומנצנץ,
ראשי יצנח, יפול בטרם אור ינץ."

"היא אפפה את החשכה כמו מערבולת ערפל האופפת מכונית......"

כשהיה מוענק אותו אדם נברר את דיוקנו, היה נחשף למחזה שרהבו
לאין שיעור, מופשט על מברח שלל גווניו הססגוניים. על פי רוב,
הבעתו הייתה נעשית תמוהה למדי, ותכף היה גם שואל מה בפיו של
הציור, כי את פניו הוא ודאי לא נחזה שם. "זהו אושרך שציירתי".
היה עונה הצייר.

כבר מזמן הגעתי למסקנה,
החדרת האיבר? זו רק תואנה.
אפילו שהוא מלא אונות.
אני כאילו באוננות

לא יכולתי לישון
בגלל התרברבות האיש
שהשוויץ שקנה קוטג' בסביון.

"וכשפתאום הלכה לה
הותירה בי כאב
אמאז ליבי בלילה
בוכה כמו כל אוהב"

בחצר הישנה של ביתי
המרצפות זזות לאט
בשלכת תחת עץ התות
כותבות להן שיר לצהריים

נשתה קצת יין כלניות
בין יש לאין, ובעיניים
יפליגו ענני נוצות
כמו ציפורים, בעצלתיים.

הוא רק מנצל אותך! ואחר כך הוא יזרוק אותך-שמעתי עליו, ולא
דברים טובים... עם הכרבולת תרנגול שלו הסגולה והקוקו המוזר
הזה, עם צמה. פעם רק בנות הלכו עם צמות, את יודעת? עם קעקוע של
גולגולת על הכתף, והמדוזה על הרקה. עם הזרועות שלה שנמשכות עד
הלחי והאף שלו, והחתי

הנה שוב חזרנו
לחגוג את מותו של האור
מעט גחלים לא נכבים
ורמץ רמץ מתכסה בחול

זה לא כיף מי-יודע-מה להיות זקן;
מחד אתה חייב להיות כן
כי אין לך ברירה בעקבות המצאת המראה

אז מה לגבי
שירה עם קוצים
שירה על מחטים וזונות

רוחשות לך שירים
המתנגנים ביתר קולות
תהודתם כמו מבקשת ללכוד
את תשומת ליבך

אחרוז לך משחקי מילים
מבעד הילה של אשליות
אשאיר לך שביל של פירורים
לפסוע אחר הרמיזות

לפני שאצא לעוד לילה אבוד,
בו כולנו בובות בחלון ראווה
מסתגר במעיל לא לחשוף את הכל
מרים "לחיים" כוסית של תקווה

אותו חלום שוב מתגלה לי
נזכר פתאום, וזה שולט בי
והיא יפה
ורק החושך מרעיד

הייתי צריכה עכשיו להיות מאושרת
כל הדברים שיש לי שליטה עליהם
מאורגנים, להפליא

ובשעת ערביים מגיחים כל ה
ציירים, רקדניות הבלט והנינג'ות
בדרכן אל המתנ"ס השכונתי

יורד לקומת המרתף,
נכנס למחסננו האפל
פותח קופסא מוחבאת,מאובקת,

"רק על עצמי לספר ידעתי.
צר עולמי כעולם נמלה"

"Will you still need me, will you still feed me,
When I'm sixty-four"

אם את נשארת הלילה

מעולם לא הבאת אותי לכאן
אפלו לא בחגיגות וטקסים
מעל לראשי הקט שטו מלים מוזרות
הלאנצ'ים העמיסו סחורות