הם לא יודעים שהם מתים עכשיו
מתים שאולי נפגשים בחשאי
במסיבה פתאומית על כוס קפה
למה שיידעו?

אני שוכבת במיטה פקוחת עיניים בוהה בחלל השחור שהעיניים
עיוורות החושך שלי לעולם לא מתרגלות אליו, ואני תוהה אם יש עוד
משהו בעולם הזה שאפשר לא להתרגל אליו, מלבד אור. דווקא אור.

"האם זו אהבה אולי סתם שיכרון?
אני כבר לא אדע, נכון או לא נכון.
היין בכוסות ממשיך ומנצנץ,
ראשי יצנח, יפול בטרם אור ינץ."

כבר מזמן הגעתי למסקנה,
החדרת האיבר? זו רק תואנה.
אפילו שהוא מלא אונות.
אני כאילו באוננות

לא יכולתי לישון
בגלל התרברבות האיש
שהשוויץ שקנה קוטג' בסביון.

"וכשפתאום הלכה לה
הותירה בי כאב
אמאז ליבי בלילה
בוכה כמו כל אוהב"

בחצר הישנה של ביתי
המרצפות זזות לאט
בשלכת תחת עץ התות
כותבות להן שיר לצהריים

הוא רק מנצל אותך! ואחר כך הוא יזרוק אותך-שמעתי עליו, ולא
דברים טובים... עם הכרבולת תרנגול שלו הסגולה והקוקו המוזר
הזה, עם צמה. פעם רק בנות הלכו עם צמות, את יודעת? עם קעקוע של
גולגולת על הכתף, והמדוזה על הרקה. עם הזרועות שלה שנמשכות עד
הלחי והאף שלו, והחתי

נשתה קצת יין כלניות
בין יש לאין, ובעיניים
יפליגו ענני נוצות
כמו ציפורים, בעצלתיים.

זה לא כיף מי-יודע-מה להיות זקן;
מחד אתה חייב להיות כן
כי אין לך ברירה בעקבות המצאת המראה

מעולם לא הבאת אותי לכאן
אפלו לא בחגיגות וטקסים
מעל לראשי הקט שטו מלים מוזרות
הלאנצ'ים העמיסו סחורות

"Will you still need me, will you still feed me,
When I'm sixty-four"

"רק על עצמי לספר ידעתי.
צר עולמי כעולם נמלה"

יורד לקומת המרתף,
נכנס למחסננו האפל
פותח קופסא מוחבאת,מאובקת,

הייתי צריכה עכשיו להיות מאושרת
כל הדברים שיש לי שליטה עליהם
מאורגנים, להפליא

ובשעת ערביים מגיחים כל ה
ציירים, רקדניות הבלט והנינג'ות
בדרכן אל המתנ"ס השכונתי