שש אמות מתחת פני האדמה
אתה זורע כיסופים,
מעל אני קוצר אי-שקט מר.

איך אוכל להסביר
איך אוכל להגדיר
איך אוכל להגיד זאת בשיר ?

"זה לא סתם אולי, אתה האור בחיי... האור בחיי"

עוד כשהייתה בי תקווה וחום הסתכלתי עלייך מרחוק. בוחן, מקווה
שתבחיני. מפרש כל תת מודעות לסימן. כל צליל ומילה למשפט
ופיסקה. עוד כשלשמוע סוד מפיך היה אינטרס ובעל ערך, כל תזוזה
ממך גרמה לליבי לדפוק.

החיים שלך הם רגע שחלף במרירות,
החיים שלי הם יגע שיצרת - באיזו זכות?!
אהבה שלך היא קרש, לא ניתן אותה לשבור,
את חושבת שאת אח חם, אני חשה רק בקור.

את תצטרכי להגיד לי איך קוראים לך, ולא לשקר, זה חשוב מאוד לא
לשקר, את יודעת, מי שמשקר מתמכר". אני עוצר את עצמי שנייה
וחושב על המשפט שהוצאתי כרגע מהפה.

ככה לבד עם גיטרה ביד
כותב שירי אהבה לאף אחד
כמה ישאר לו לתת
כשהיא תבוא באמת...

אני יודעת שאלי את לא תשובי,
ולמרות זאת אני עדיין מאמינה.
אני יודעת שנסים, יש רק באגדות.
אבל החיים הם אגדה.

הגשם ירד והכל חשוך
המנגינה מנגנת בשקט
שלא ישמעו אותה אבל
רק אני שומע אותה
המנגינה שלי

החורף בא, החורף בא,
חשוך לי כאן וקר,
שוכבת אני במיטתי,
ראשי מונח על כר.

הלוואי שהייתי מסוגלת לכתוב שירה
הלוואי והיה לי מקור השראה
הלוואי שלמילותי היתה משמעות עמוקה

כמה יפה השמש בשקיעה

ליב טיילר,פורטרט.

כל כך רציתי בית
בית שאוכל לומר שהוא שלי ורק שלי

"כלום לא מצחיק אותה
אולי רק כשאני נרטב.."