"קומי". אני שומעת צליל חזק ונוקשה מעליי.
הפקודה חודרת דרך אוזניי אל תוך גופי ומרימה אותו מהקרקע. אני
מתרוממת כמו גבעול של אפונה ריחנית, לא בכוחי שלי, אלא בכוחו
של הקול הפוקד עליי לעשות זאת.
גבי נותר מעט כפוף ואני תרה בידי הימנית אחר נקודת משען
מאחוריי

אחד, מבוגר, בפורד אדומה שנת 86', שלושה נתיבים ממני, תפס את
המבט שלי וסימן לי לפתוח את החלון. "בשנת 72' זיינתי את אמא
שלך!" הוא צעק וחייך חיוך של ניצחון.

אני נפרדת באהבה גדולה

בשש תיכנס השבת
ואז לא נוכל להדליק את האור
ולראות את השדים שנכנסו לחדר

חלק היו מסרבים בנימוס, מבטיחים אולי בפעם אחרת ולא חוזרים
יותר. אחרי הכל, אפשר היה לראות הכל דרך הזכוכית, והנסיכה לא
הסתירה דבר. עם הזמן היא פשוט הבינה שיש חדרים שעדיף לא לחשוף
בהתחלה, הרצון לראות עוד הוא שהיה מושך אותם לחזור.

זוכר איך דפקנו ביחד שנאה על הדוסים כשהם פתחו בשכונה את
ההתנחלות הזאת שלהם?
דקה לצפירה ואני מתכונן. מוציא את הכומתה מהכותפת ומיישר אותה
על הראש. הצפירה מתחילה והדוסית הקטנה, לא רק שלא נעצרת היא גם
מרימה מקל מהמדרכה ומתחילה להעביר אותו על הגדר

כשרעות אמרה שהיא רוצה שניפרד, הייתי בהלם. המונית בדיוק עצרה
ליד הבית שלה, והיא ירדה מהצד של המדרכה ואמרה שהיא לא רוצה
שאעלה אליה, ושהיא גם לא ממש רוצה לדבר על זה, והכי היא לא
רוצה לשמוע ממני יותר אף-פעם, אפילו לא שנה טובה או מזל-טוב
ביומולדת

וככה ראיתי אותו. אגלי זיעה מטפטפים ממצחו, מתאמץ הוא לרדת
מכיסא הגלגלים אל הכיסא הניצב לידו. קודם לכן שחה הוא בבריכה,
מסלול לידי, וראשו המגולח הטעה אותי.

וכמו כל שנה אני מוצא עצמי בשיחה על כלום עם איזה נודניק שלמד
איתי בבית הספר. אני מספר את מעלליי בשנה האחרונה ומוסיף פרטים
בחוסר חשק. לפעמים אני בודה מלבי סיפור עסיסי ומספר אותו לכמה
פתיים שנמצאים בסביבה. אינני שקרן פתולוגי, פשוט משעמם לי.