הדמויות:
הארי פוטר: הקרצייה. נשוי להרמיוני אבל בוגד בה עם דראקו, הוא
התחתן איתה רק בגלל הכסף. כולם מקנאים בו אבל הוא לא מרוצה כי
הוא רוצה את דראקו.
דראקו מאלפוי: ה"כולם-אוהבות-אותי-אבל-אני-הומו". מנהל רומן עם
הארי

ביום שבו יתפסו אותי, סוף סוף, את תשבי בבית קפה, משקפי שמש
שחורים יסתירו לך את האדום בעיניים.
על השולחן, תצעק הכותרת באדום אחר, מתוך העמוד הראשי של
העיתון: "נתפס!"
ומתחת תמונה שלי, במבט מושפל, אולי מסתיר את הפנים בצווארון
החולצה, או מאחורי איזה עיתון.

אז ככה:
סבי החזיר את נשמתו לבורא לפני כשנה. ובמסורת היהודית מסופר כי
במשך שנה מיום פטירתו של אדם, משפחתו מצויה במבחנו של אלוהים -
מי לחסד ומי לא.

התאהבתי בה.
התאהבתי בה ממבט אחרון.

לרדת לפיצוחיה, להרגיש את הקור הנעים של תל אביב ואת רשרוש
נעלי הבית על הכביש הרטוב. להציץ למוכרת אל תוך החולצה כשהיא
רוכנת אל הקופה. לראות את נקודת החן על תחילתו של שדה השמאלי.

יום אחד חזר מור מהעבודה כשהוא גורר אחריו קופסת סרדינים
ענקית. הוציא מכיסו פותחן קופסאות, כזה של מנות קרב ופתח אותה.
שתי בחורות היו מצופפות בפנים בתנוחת סרדינים. הרגלים של האחת
לצד הראש של השניה.

היא קרעה את עצמה ממנו בפתאומיות, וצעדה במהירות במורד הרחוב,
נוקשת בעקביה מארש של פרידה.
ורק הריח הזה, המבושם, הנפלא - נותר להשתרך אחריה, כמו ילד
שמתעקש להישאר בלונה-פארק גם אחרי שכיבו את האורות בגלגל הענק.

ובינתיים אבא, שתמיד היה אמיץ וגיבור, לא הפסיק לייבב מרוב
כאבים. הסתובב לו אשך, torsion of testis. תופעה לא מאוד נדירה
ואם מנתחים בזמן גם לא קורה נזק לצמיתות, אבל את אבא שלי לא
ניתחו בזמן

אני עומדת כמגן לאישה היושבת, יד אחת בידית אחיזה והשניה פרושה
על מסעד הכסא. מימיני חייל, אגודלו נוגע בידי, עור מלטף עור
באקראי.

"יחזקאל, מה אתה עושה??? אתה הורס לי את המטבח!!! השתגעת???
יחזקאל!!!" צווחה, מתנפלת על בעלה ומנסה להרחיק אותו מסרוויס
הפורצלן החדש שקיבלה מהוריה ליום הנישואים.

עאדל הסביר לו ששנקין הוא רחוב כמו בחלומות. רחוב רחב מרוצף
שיש, כך היה מלהיט את דמיונו, ועוברות בו יהודיות כוסיות חצי
ערומות. הפנטזיה הרטובה שלהם היא לזיין ערבים. הוא בעצמו זיין
איזו מלצרית שגרה בשנקין.

"קומי". אני שומעת צליל חזק ונוקשה מעליי.
הפקודה חודרת דרך אוזניי אל תוך גופי ומרימה אותו מהקרקע. אני
מתרוממת כמו גבעול של אפונה ריחנית, לא בכוחי שלי, אלא בכוחו
של הקול הפוקד עליי לעשות זאת.
גבי נותר מעט כפוף ואני תרה בידי הימנית אחר נקודת משען
מאחוריי

אחד, מבוגר, בפורד אדומה שנת 86', שלושה נתיבים ממני, תפס את
המבט שלי וסימן לי לפתוח את החלון. "בשנת 72' זיינתי את אמא
שלך!" הוא צעק וחייך חיוך של ניצחון.

אני נפרדת באהבה גדולה

בשש תיכנס השבת
ואז לא נוכל להדליק את האור
ולראות את השדים שנכנסו לחדר

חלק היו מסרבים בנימוס, מבטיחים אולי בפעם אחרת ולא חוזרים
יותר. אחרי הכל, אפשר היה לראות הכל דרך הזכוכית, והנסיכה לא
הסתירה דבר. עם הזמן היא פשוט הבינה שיש חדרים שעדיף לא לחשוף
בהתחלה, הרצון לראות עוד הוא שהיה מושך אותם לחזור.

זוכר איך דפקנו ביחד שנאה על הדוסים כשהם פתחו בשכונה את
ההתנחלות הזאת שלהם?
דקה לצפירה ואני מתכונן. מוציא את הכומתה מהכותפת ומיישר אותה
על הראש. הצפירה מתחילה והדוסית הקטנה, לא רק שלא נעצרת היא גם
מרימה מקל מהמדרכה ומתחילה להעביר אותו על הגדר

כשרעות אמרה שהיא רוצה שניפרד, הייתי בהלם. המונית בדיוק עצרה
ליד הבית שלה, והיא ירדה מהצד של המדרכה ואמרה שהיא לא רוצה
שאעלה אליה, ושהיא גם לא ממש רוצה לדבר על זה, והכי היא לא
רוצה לשמוע ממני יותר אף-פעם, אפילו לא שנה טובה או מזל-טוב
ביומולדת

וככה ראיתי אותו. אגלי זיעה מטפטפים ממצחו, מתאמץ הוא לרדת
מכיסא הגלגלים אל הכיסא הניצב לידו. קודם לכן שחה הוא בבריכה,
מסלול לידי, וראשו המגולח הטעה אותי.

וכמו כל שנה אני מוצא עצמי בשיחה על כלום עם איזה נודניק שלמד
איתי בבית הספר. אני מספר את מעלליי בשנה האחרונה ומוסיף פרטים
בחוסר חשק. לפעמים אני בודה מלבי סיפור עסיסי ומספר אותו לכמה
פתיים שנמצאים בסביבה. אינני שקרן פתולוגי, פשוט משעמם לי.