בלילה בלילה, באין איש מרגיש בשינוי, הופך ינון, עוד איש סתמי,
בין מיליארדי אנשים סתמיים וחסרי ייחוד, לדוגמן. לא, פרצופו
עדיין אינו מבשר טובות ויופיו עדיין אינו זוהר. אך אין זה
משנה, לא פנים הוא מדגמן, הוא מדגמן רגשות. הולך על מסלול
הדוגמנות האנושי, בעזרת א

תמר הסתכלה על אמיר בעיניים מבולבלות ויצאה מהכיתה בריצה
לכיוון חדר מורים וקראה "יובל" המורה הסתובב "כן?" ופנה אליה,
תמר שהייתה מבולבלת שאלה "נוכל לדבר?"

בשש תיכנס השבת
ואז לא נוכל להדליק את האור
ולראות את השדים שנכנסו לחדר

ידייך העדינות והרכות ש"מלטפות" לי
מזכירות לי שאבדה לך התמימות...

מוזיקה התחילה להתנגן מהרדיו, שהיה מפעיל את עצמו בדיוק בכל
בוקר בשעה 7:05. שיר פופולארי התנגן והעלים לגמרי את השקט,
שנאלץ לחפש מקום אחר לשרור בו.
כי ככה מורן - אוהבת מוסיקה.

וכל ש(בלי מילים) ביקשתי ממך -
רק חיבוק,
רק טפיחה,
רק קצת תמיכה.
גע בי.
-
אין בי כוונות רעות, רק בודדות.

ביום שבו יתפסו אותי, סוף סוף, את תשבי בבית קפה, משקפי שמש
שחורים יסתירו לך את האדום בעיניים.
על השולחן, תצעק הכותרת באדום אחר, מתוך העמוד הראשי של
העיתון: "נתפס!"
ומתחת תמונה שלי, במבט מושפל, אולי מסתיר את הפנים בצווארון
החולצה, או מאחורי איזה עיתון.

זוכר איך דפקנו ביחד שנאה על הדוסים כשהם פתחו בשכונה את
ההתנחלות הזאת שלהם?
דקה לצפירה ואני מתכונן. מוציא את הכומתה מהכותפת ומיישר אותה
על הראש. הצפירה מתחילה והדוסית הקטנה, לא רק שלא נעצרת היא גם
מרימה מקל מהמדרכה ומתחילה להעביר אותו על הגדר

תתאהבי בי...
תפסיקי לפחד
תתחילי להתעודד
אני פה מתנדנד, מנדנד.
גמני רועד,
גמני בודד,
בואי נהיה
ביחד.

תנודה.
ועוד אחת.
ספק תעופה, ספק שינה טרופה.
ועוד פעם תנודה.

הוא ספר את הימים, מחק כל יום בטבלת הייאוש שלו, ומחכה, מחכה
שיעבור עוד יום, שיגיע ליום הזה שהכל יהיה יותר טוב, ליומולדת
שלו.

לרדת לפיצוחיה, להרגיש את הקור הנעים של תל אביב ואת רשרוש
נעלי הבית על הכביש הרטוב. להציץ למוכרת אל תוך החולצה כשהיא
רוכנת אל הקופה. לראות את נקודת החן על תחילתו של שדה השמאלי.

ראיתי את הליידי שלי

אהבה
איזה חיוך איזה מבט.
אתה רק מסתכל בה אתה מתאהב.

זה כמו לראות רכבת דוהרת מול תינוק
כשהוא בוכה בפחד ואתה כה רחוק.

"זה לא משנה שהיא בהריון, את לא מבינה? הם רוצים שאני אטפל
במישהו!"
"היא אומרת שהוא נהנה לעזור לה לטפל בילדים, שזה עושה אותו
יותר שמח."
"על מה את מדברת?"
"אתה יודע, במיטה."
"מה קשורה עכשיו האימפוטנציה של הבן של רינה? אני לא יכול
להתחמק מזה, הם רוצים שאנ

לא רציתי להגיד לה שמלבדה יש עוד 3000 טפסים בערך, נתתי לה
טופס, היא רשמה את פרטיה והלכה, לא לפני ששרבבה, אל תשכח
קוראים לי אלה, כל עבודה שתהיה, תזכור... אלה...

יורד גשם בחוץ
ואין לי שום דבר לחפש, כשאת נמצאת כאן
בואי ושכבי לצדי, כאן מתחת לשמיכה
נתכרבל בפוך ובדימוי האמריקאי של אהבתנו

אני מוצאת את עצמי טובעת בתוך הכרית שלך, מהולה היטב בריח
המתוק המשכר של העור שלך. אתה רוכן אליי ואני משחקת לך בשיער.
המבט שלך מאד ממוקד בי, עמוק כזה, מנסה לחטט ולחדור עמוק, ואני
לא נותנת מנוח לעיניי שלי, נותנת להן להתרוצץ בפראות על תווי
פניך, ללא הפוגה.

פרידה זה לקום פתאום בבוקר ולמצוא את השערות של החבר לשעבר
במיטה על הכרית.
הפרידות שלי ממנו תמיד גרמו לי לרצות להמשיך לשכב במיטה
ולהתמסר לחשק שלי שלא לקום.

האהבה היא לא אותה אהבה, התשוקה היא לא אותה תשוקה, ואפילו
הסקס הוא לא אותו סקס.
הם הרגישו שמשהו חסר בין שניהם. "חסר קצת פלפל" הוא אמר לה
לאחר שטעם את המרק פטריות שכול כך אהב שהיא הכינה לו.

הוא הלך, ופתאום הדמעות מתחילות לרדת בלי שום סיבה, אני לבד
עכשיו ומותר לי, מותר לי לעשות הכל, אפילו לבכות, כי אני לבד.

הלילה היא שוב יוצאת והפעם לתל-אביב. אני שואל אותה: "מתי את
חוזרת?" היא אומרת לי: "תוך חצי-שעה". בטח. רק להגיע מכאן
לתל-אביב זה חצי שעה. היא תטעה בדרך כהרגלה ואז זה עוד שעה
לפחות. אני שואל אותה מתי היא חוזרת כי מישהו חייב לשאול ואני
הגבר היחיד בבית הזה.

הם ינשקו זה את זו על הלחי.
שפתיים יגששו שפתיים.
לשון תלקק לשון.
ידיים ילטפו גוף.

עיניים כחולות כמו שמים בהירים
שגורמות לי לרצות לעוף איתך לעננים
כשאת מעיפה אליי מבט
אני מייד מתחיל להיות מהופנט

אה, אלוהים, אפשר להטריד אותך רגע?
מה השעה?
עשרים וחמישה לשש בבוקר.
נו, עוד חמש דקות.

האוויר בחוץ בהחלט היה מרענן, אם כי עדיין לא צלול במיוחד בגלל
הכביש הסואן שעבר ליד. ישראל מתח את גופו והביט קצת סביב. הערב
כבר ירד. הוא העריך שיש עוד בערך עשר שעות נסיעה עד שיגיע
לניו-אורלינס.

אתמול בערב,
מישהי אמרה לי שהיא אוהבת לשבת איתי בשקט.
אני אוהב לשבת בשקט.

אין טיזר

בעולם ישנם המון סוגים של זוגות גרביים.
לכל אחד יש את הסוג שהוא אוהב במיוחד.
אבל אני חושב, שלרוב האנשים
לוקח הרבה מאד זמן, אפילו כמעט כל החיים,
כדי למצוא את הזוג האחד.