שתרגישי באהבתו
של כל העולם

את אמרת לי לא לבכות.
אמרת שזה לא באמת נגמר,
זה רק הסוף.
ונמאס לי כבר.

זה היה גם הזמן שבו שמעתי על העבודה בריסוס שדות עם הפייפרים.
אני לא בטוח מה, אבל משהו במירה החזיר לי געגועים עזים לשנותיי
כטייס. עד אז לא ממש חשבתי על זה. אפשר אפילו להגיד שניסיתי
לשכוח. אבל תוך כדי שיחה עם מירה התחלתי להסתכל על חיי בצורה
רחבה יותר.

בקיץ האחרון הז'קט החום שלו נעשה קצת פחות חום. הוא אומר שהוא
דוהה בגלל השמש, ואני אומרת לו שוב ושוב שיפסיק ללבוש אותו
בקיץ, כי בקיץ בכלל לובשים קצר. ברנרד חייב להיות תמיד שונה
מכולם, אולי בגלל זה הוא תמיד לבד. אני שואלת אותו תמיד איך זה
שהוא איתי,

אולי אני נתפסת לעבר ומנסה לשים הכל בתבניות. אולי זו אובססיה,
הכל מסודר, מתמטיקה.
מנסה לארגן את החיים כרשימות ומשוואות אלגבריות פשוטות.
ילדה, שלא רוצה לעכל את צירופי המקרים והאקראיות, מנסה להאמין
בכל כוחה בגורל קבוע מראש וב"נועדנו להיות". התייאשתי אולי מ

אהבה, מה היא בעצם?
האם היא רק אשליה או תקווה מדומה?
האם ניתן להרגיש אותה?
ואם כן,כיצד מזהים אותה?

sorry, I realy do

אז איפה האמון? היכן הוא מסתתר?
שייצא כבר החוצה...
אני זקוקה לו...
מהר...

הכל התחיל אתמול בחנות, שם הוא ראה אותי לראשונה. הוא בחן אותי
מכל הכיוונים, נגע קצת.
אחר כך היינו כבר במכונית שלו, הייתי במושב לידו, מחכה בקוצר
רוח להגיע לבית שלו.
הוא רק נכנס לחדר וכבר זרק אותי בתנועה חדה על המיטה, מעשה די
משפיל, אפילו בשבילי, אך לא עשי

את מסתכלת עליי
ועינייך קוראות לי
את מחייכת אליי
ושפתייך לוחשות לי
'אני אוהבת אותך'

"צייר לי כבשה"
היא אמרה,
ואני לא יכולתי לסרב.

והוא אמר: "מי שיאהב אותך יאהב אותך כמו שאת".
אני לא רוצה שיאהבו אותי כמו שאני
אני לא אוהבת את עצמי כמו שאני
אני לא אני.

לדעתי אנחנו כולנו רק צ'יפסים בפיתה.

כבר 58 ימים ו-12 שעות שהדודה שולה נעדרת. נעדרת זה אומר שהשם
שלה רשום במשטרה מתחת לתמונה שלה, ומופיע לפעמים במעריב באחד
העמודים האחרונים של "היום", במודעות צרות וארוכות. אבל הכי זה
אומר שאמא שלי בוכה לפעמים כשהיא חושבת שאף אחד לא רואה.

רוצה לטעום שוב חיוכך
לנשום אנקותיך
לשמוע מגעך מחליק על ירכיי