3/2004, דרום צ'ילה

נשקי אותי
אני רוצה לזכור שוב
כמה מתוק לנשק שפתיים אוהבות
חבקי אותי

אבא, אני לא ביקשתי להיוולד. שלא תבין אותי לא נכון - בדיעבד
אני מאוד שמחה שנולדתי. כאדם מת אין לך הרבה אופציות בעולם
הזה. מצד שני, גם כאדם חי האופציות שלך די מוגבלות. העיקרון
הוא שאתה בחרת להיות אבא שלי, ולא אני בחרתי להיות הבת שלך.
ובכל זאת, במשך שנים

אולי אני אוהבת, עוד לא בטוחה
רוצה לשכוח הכל, את תחושתך
כל היום חושבת, הרהורים חסרי מנוחה
אוהבת- לא אוהבת, אותך.

שתרגישי באהבתו
של כל העולם

את אמרת לי לא לבכות.
אמרת שזה לא באמת נגמר,
זה רק הסוף.
ונמאס לי כבר.

זה היה גם הזמן שבו שמעתי על העבודה בריסוס שדות עם הפייפרים.
אני לא בטוח מה, אבל משהו במירה החזיר לי געגועים עזים לשנותיי
כטייס. עד אז לא ממש חשבתי על זה. אפשר אפילו להגיד שניסיתי
לשכוח. אבל תוך כדי שיחה עם מירה התחלתי להסתכל על חיי בצורה
רחבה יותר.

בקיץ האחרון הז'קט החום שלו נעשה קצת פחות חום. הוא אומר שהוא
דוהה בגלל השמש, ואני אומרת לו שוב ושוב שיפסיק ללבוש אותו
בקיץ, כי בקיץ בכלל לובשים קצר. ברנרד חייב להיות תמיד שונה
מכולם, אולי בגלל זה הוא תמיד לבד. אני שואלת אותו תמיד איך זה
שהוא איתי,

אולי אני נתפסת לעבר ומנסה לשים הכל בתבניות. אולי זו אובססיה,
הכל מסודר, מתמטיקה.
מנסה לארגן את החיים כרשימות ומשוואות אלגבריות פשוטות.
ילדה, שלא רוצה לעכל את צירופי המקרים והאקראיות, מנסה להאמין
בכל כוחה בגורל קבוע מראש וב"נועדנו להיות". התייאשתי אולי מ

אהבה, מה היא בעצם?
האם היא רק אשליה או תקווה מדומה?
האם ניתן להרגיש אותה?
ואם כן,כיצד מזהים אותה?

sorry, I realy do

אז איפה האמון? היכן הוא מסתתר?
שייצא כבר החוצה...
אני זקוקה לו...
מהר...

הכל התחיל אתמול בחנות, שם הוא ראה אותי לראשונה. הוא בחן אותי
מכל הכיוונים, נגע קצת.
אחר כך היינו כבר במכונית שלו, הייתי במושב לידו, מחכה בקוצר
רוח להגיע לבית שלו.
הוא רק נכנס לחדר וכבר זרק אותי בתנועה חדה על המיטה, מעשה די
משפיל, אפילו בשבילי, אך לא עשי

את מסתכלת עליי
ועינייך קוראות לי
את מחייכת אליי
ושפתייך לוחשות לי
'אני אוהבת אותך'