הרגשתי שהעיניים עומדות להיעצם לי. הסתכלתי על הבלטות של
השביל, והתחלתי לספור אותן. התבלבלתי בספירה בערך שבע פעמים.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שיש בשביל הזה 176 בלטות. העפתי מבט
בשעון. עדיין לא עברה רבע שעה מהשמירה כולה.

קבוצות אנושיות זה ארגון מסתיר מצולות. זווית הצילום בטלוויזיה
לעולם לא מראה את הסתמי, את הכואב באמת, את המאבק המתמיד לצוף.
המצלמה רק מראה את החיוך המגוחך שאנשים עושים בעוד רגליהם
מפרפרות במים.

הוא עשה תנועה של הושטת יד אבל לשנינו היה ברור שזה לא באמת,
שאפילו דתי לייט כמוהו לא ייגע בבחורה.

הלילה,
אעצום את עיניי בפעם המיליון ואצעד לעברך
אאחוז בידך העדינה,
ונלך

אני אותך עוד רוצה

במה להתעסק ואיך להרדם
פיתחתי שיטות איך לא להשתעמם
מה להדחיק ועל מה להצטער
איך לעשות שהרגע לא יגמר

ואני צועקת לשמיים
מביטה בזעם לאותו קו אופק
שלפני רגע יופיו שיתק את גופי

כאילו אין לה מה לעשות בעולם (להציל את בני האדם מרעב עולמי
ומלחמות) אלוהים שמעה אותי והחליטה לעזור. הגענו הביתה וגיליתי
שמירב שכרה מישהו שינקה את החורבה. הבית היה מבריק!!!!

חיפה, מרץ 2005.

קצת בנאלי, אבל תמיד יפה.

זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו? איך אפשר לשכוח. פריקית. ערס.
אני אוהבת אותך. אני אוהב אותך. אני מתגעגעת. גם אני. מאוד.
אין לך מושג עד כמה. אני רוצה להישאר ככה לנצח. הלוואי.

השקיעות בדרום הרצועה

הייתי פה ושם
פגשתי שניים שלושה אנשים
לעתים המציאות
הואילה להתכופף לקראתי
לזמן מה

להגיע רחוק.
לראות ישר
ללכת בדרך הנכונה למחר.

לא האמנתי... חשבתי שידעתי הכל אבל את זה לא הצלחתי להבין. לא
הצלחתי לדמיין איך הדברים האלו עובדים? היא שאלה אותי מלא
שאלות וניסיתי לספק תשובות אבל גם הידע שלי היה מוגבל, בכל זאת
כיתה ג'...