מסך הדממה מרמז
שאתה לא כמו כולם.
העיניים צלולות
אך המבט מרוחק

הקדשתי את לבי למזבח.
הקרבתי אותו לפניך,
בשבילך.

שש ורבע בבוקר. מוקדם מדי, השעון מצלצל. יד נשלחת מהפוך, מכבה
אותו במכה. אנחה נשמעת, ואני קמה. עוד יום מתחיל...
לצחצח שיניים, להסתרק, לסיים להתארגן, לאכול משהו, ללבוש
מדים... שבע וחצי. שיט, אני שוב מאחרת.

היד משתחררת
הדמעה זולגת
והינך כבר נגמר
אל מחר חדש.

מסביבי מתנשאים הרים עצומים, חומים, מדבריים, חותכים כנגד
השמיים הכחולים, הנקיים מעננים. השמש מחממת אותי ובצל נושבת
רוח קרירה. אבנים קטנות מציקות לי מתחת למצע של המגבת הדקה. כל
השקט הנהדר הזה...

ואולי היא עוד תצליח
ואולי היא עוד תגיע
והטיפה תהיה אדומה

הבחנתי בו ברגע שנכנסתי. הנוכחות שלו מילאה את החדר. והוא,
מצידו, שיחק אותה אדיש, כאילו לא שם לב שכולם מביטים בו, שכולם
מבחינים ביופיו הנדיר. שערו השחור, החלק, הקטיפתי, הבריק בכל
תזוזה. הוא ישב לו שם, על הבר, בתנוחה מלכותית כמעט.

לכעוס, להתעצבן, לא להבין, להיפגע. קשה, כואב, עצוב, נמאס,
פוגע. טשטוש, לחשוק שיניים, דפיקות לב, נעיצת ציפורניים,
דמעות, מחנק, אדום, שחור, מערבולת. אגרוף לקיר, ועוד אחד.

עם איזה תשובות חשבת שנחזור
לישראל שלך?

הבטחת שתאהב
ואהבת, מכל הלב.

הרגשתי שהעיניים עומדות להיעצם לי. הסתכלתי על הבלטות של
השביל, והתחלתי לספור אותן. התבלבלתי בספירה בערך שבע פעמים.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שיש בשביל הזה 176 בלטות. העפתי מבט
בשעון. עדיין לא עברה רבע שעה מהשמירה כולה.

קבוצות אנושיות זה ארגון מסתיר מצולות. זווית הצילום בטלוויזיה
לעולם לא מראה את הסתמי, את הכואב באמת, את המאבק המתמיד לצוף.
המצלמה רק מראה את החיוך המגוחך שאנשים עושים בעוד רגליהם
מפרפרות במים.

הוא עשה תנועה של הושטת יד אבל לשנינו היה ברור שזה לא באמת,
שאפילו דתי לייט כמוהו לא ייגע בבחורה.

הלילה,
אעצום את עיניי בפעם המיליון ואצעד לעברך
אאחוז בידך העדינה,
ונלך

אני אותך עוד רוצה

במה להתעסק ואיך להרדם
פיתחתי שיטות איך לא להשתעמם
מה להדחיק ועל מה להצטער
איך לעשות שהרגע לא יגמר

ואני צועקת לשמיים
מביטה בזעם לאותו קו אופק
שלפני רגע יופיו שיתק את גופי

כאילו אין לה מה לעשות בעולם (להציל את בני האדם מרעב עולמי
ומלחמות) אלוהים שמעה אותי והחליטה לעזור. הגענו הביתה וגיליתי
שמירב שכרה מישהו שינקה את החורבה. הבית היה מבריק!!!!