(בעל נכנס לבית)

בעל: מה המצב עליזה? כיבסת לי את המכנסיים הכחולות?

להיות שונה. להיות מיוחד. להתעורר מאוחר, להבריז משעת אפס,
לעשן את הסיגריה של הבוקר ולהגיע לשיעור שלישי באיחור.

היא קרעה את עצמה ממנו בפתאומיות, וצעדה במהירות במורד הרחוב,
נוקשת בעקביה מארש של פרידה.
ורק הריח הזה, המבושם, הנפלא - נותר להשתרך אחריה, כמו ילד
שמתעקש להישאר בלונה-פארק גם אחרי שכיבו את האורות בגלגל הענק.

אני עומדת כמגן לאישה היושבת, יד אחת בידית אחיזה והשניה פרושה
על מסעד הכסא. מימיני חייל, אגודלו נוגע בידי, עור מלטף עור
באקראי.

ילדה,
מנסה לאהוב אך מקבלת דמעות,
פוחדת לפגוע אך שוברת לבבות לאלפי חלקיקים,
נערצת אך מחפשת את מי להעריץ,

יש מגמות, אפנות, דברים שהם אין ואאוט. אף אחד פשוט לא חשב
בכיוון.
פסיכולוגים, פילוסופים, סוציולוגים, כולם היו עיוורים

להסתכל על כל המספרים האלה,ולא להבין מה הם רוצים ממני.
להדליק סיגריה.לשאוף-לנשוף-לשאוף-לנשוף.
לצאת-ללכת-להתרחק.

אם ילקחו ממני השדים שלי,
אני חושש שגם המלאכים יסתלקו.
(רילקה - אחרי שיחת הפסיכותראפיה האחת והיחידה שלו)

אחריו עלה , לקול קריאות "אביב גפן המלייך", בחור נמוך , עם
צללית אדומה , מסקרה , שיער עם פאן ופסים אדומים , מעיל עור
שחור עם סמל השלום מאחוריו ומכנס עור אדום , אני חושבת שזה
היה אביב גפן

את נכנסת שוב בדלת
לא דופקת לא שואלת
מדביקה עוד נשיקה
היא מתוקה וארוכה
ואני שוב רוצה לשאול, מה עשית עד מאוחר
את אומרת שעבדת, ושוב נהיה לי קר

ניסיתי לקטוף לך את הירח
כי הוא זרח שם לחינם
וראיתי איש צורח
כי האור שוב נעלם

אני לא מוכשר. לא בכתיבה, לא בנגינה, לא בכלום.
אני סביר. על חוסר ברק טבעי אני מפצה בעזרת הומור מצחיק לעיתים
וידע מרשים לעתים רחוקות.

ילד עוזב את הבית
כמו שרק ילד יודע
ילד שולח חץ ללב של אבא ואמא
ולא פוגע

כשהדמעות שלך עושות לך שבילי ניקיון בפנים האלה שלך, שלא פעם
תהיתי מי ישב בן הרגליים של אמא שלך וצייר אותך בכזה דיוק .

ובעצם בלילה
ההוא הוא ישב בבית לבד
ובכה
ובכה (ובכה)
וצעק
אבל לאף אחד לא אכפת.
(אבל למי אכפת מילד אחד קטן שנראה מאושר?)