בין הלחישות של כולם, נוגעת בעצמי
לא מסתובבת
חושפת בפניך רגש עירום
לא מתקרבת

בבואי לפגוש נערה
אעטוף עצמי בחליפה של אבהות,
אתכסה במעיל של תובנה עמוקה וחודרת,
ועל פני אעטה מסכת בגרות.

אנשים קשים זה דבר מרגיז
הם לא מבינים ומביאים את הקריז
לא משנה כמה זמן להם תסביר את המצב
בסוף הם יגידו "עזוב, זה תלוי בך אחי".

מה לעשות שאבא שלי אוהב שטויות. חוץ מזה,אני לא מבינה מה רע
באסלות מפליצות. אמא בעצמה עדיין משחקת איתן מדי פעם.

הוא היה פנס רחוב רגיל. סתם עוד אחד שהציבו ברחוב כדי שלא יהיה
לנו חשוך מדי. תמיד ידעתי שגם פנסים יכולים להרגיש אבל כשאמרתי
לכולם הם צחקו עליי ואמרו לי שאני סתם ילד הומו ושאני אלך לספר
את הסיפורים שלי למישהו אחר כי זה לא מעניין אותם.

התחלה של סדרה

זה בסך הכל בליל של דברים שאני אומרת. אני סתם כותבת על הדף
דברים שאני מרגישה. יש לי בפנים הרבה עוצמה. זו דרך טובה
להוציא את זה.
אני מדברת אליך כאן, אני לא יודעת מתי תשמעי את זה, אם בכלל.
אני סתם צועקת על הדף.

אני באמת לא רוצה לגרום למשפחה שלך לגווע ברעב. המיתון, את
יודעת. כן,גם ההורים שלי במצב קשה. אבל איזה קטע? יש להם בכל
זאת כסף לשלוח אותי אלייך. ואיזה קטע? אני אפילו לא התנגדתי.

חלומות ישנים שכבר לא יתגשמו
הזיות מתוקות מביטות
דרך מראה אחורית
מציצות בזוית
ולי נשארו
רק
דמעות.

הנה הוא, כאן בחוץ, כשכולם יכולים לראות ולשמוע,
הבכי שלי.
כמו ילדה קטנה שאמרו לה לא,

בצד הדרך ציפרי שלום לוחשות מלחמה
וילדי אויב מוכרים לי תותים

ראי ערך רגש
עייני בו היטב.

אילו היה בי כח
לא לחשוב....

מעבר לליקוי החמה... המושלמות שמאחורי הפגם...
מתחיל כמו אוליבר שנטי, מסתיים קצת אחרת...
אינסטורמנטלי מסוג קצת שונה.