החדר שלו היה מסודר, יותר מדי מסודר. הכל היה מונח בדיוק
במקום ובמדף, במקום קליעים ואוסף הסכינים שלו, היו תמונות שלו.
כולן במסגרות שחורות. לא הבנתי בדיוק מה גרם לו לעשות את
השינוי הזה.
גירסה שונה לחיבוק

עד עכשיו היייתי בטוחה שאני צריכה אותו שיאהב אותי ושיתמוך בי
אני באמת צריכה שיאהב אותי אבל לא בתור חבר אלה בתור אח או
חברה ואני צריכה שהוא יתמוך בי אפילו יותר מחבר כי חברים באים
והולכים וגם ידידים אבל הידידים תמיד נשארים, לנצח, גם אם
נפרדו דרכיהם ולא דיברו

אני אוהבת ים, איך הגלים מתנפצים יפה על המזח, אם נהיה חברים
הוא בטח לא יקח אותי לים, ומה אם הוא שונא את הים? ומה אם הוא
אוהב את הים יותר ממני? ומה אם הוא פוחד ממים? או מדגים? או
ממדוזות? ומה אם הוא אלרגי לשמש? או לחול?

im holding a gun to your head,
love me, i scream as loud as i can,
love me PLEASE!!!

לא יכולתי שלהפסיק לחשוב עליה.
ופתאום הנה היא הייתה, כמו חלום שיתגשם.

המספריים נחות על השולחן
ואת ידיי מעטרות שריטות אדומות ומדממות.

אדם: (מתחנן) "בבקשה אל תיקח אותי! תן לי לחיות..."
מלאך המוות: "מצטער, אבל עליי לסרב לבקשתך."
אדם: "אבל המוות זה דבר איום ונורא."
מלאך המוות: "המוות עצמו לא. מה שבא לפני - כן. מה שבא אחרי -
תלוי."

בין הלחישות של כולם, נוגעת בעצמי
לא מסתובבת
חושפת בפניך רגש עירום
לא מתקרבת

בבואי לפגוש נערה
אעטוף עצמי בחליפה של אבהות,
אתכסה במעיל של תובנה עמוקה וחודרת,
ועל פני אעטה מסכת בגרות.

אנשים קשים זה דבר מרגיז
הם לא מבינים ומביאים את הקריז
לא משנה כמה זמן להם תסביר את המצב
בסוף הם יגידו "עזוב, זה תלוי בך אחי".

מה לעשות שאבא שלי אוהב שטויות. חוץ מזה,אני לא מבינה מה רע
באסלות מפליצות. אמא בעצמה עדיין משחקת איתן מדי פעם.

הוא היה פנס רחוב רגיל. סתם עוד אחד שהציבו ברחוב כדי שלא יהיה
לנו חשוך מדי. תמיד ידעתי שגם פנסים יכולים להרגיש אבל כשאמרתי
לכולם הם צחקו עליי ואמרו לי שאני סתם ילד הומו ושאני אלך לספר
את הסיפורים שלי למישהו אחר כי זה לא מעניין אותם.

התחלה של סדרה

זה בסך הכל בליל של דברים שאני אומרת. אני סתם כותבת על הדף
דברים שאני מרגישה. יש לי בפנים הרבה עוצמה. זו דרך טובה
להוציא את זה.
אני מדברת אליך כאן, אני לא יודעת מתי תשמעי את זה, אם בכלל.
אני סתם צועקת על הדף.

אני באמת לא רוצה לגרום למשפחה שלך לגווע ברעב. המיתון, את
יודעת. כן,גם ההורים שלי במצב קשה. אבל איזה קטע? יש להם בכל
זאת כסף לשלוח אותי אלייך. ואיזה קטע? אני אפילו לא התנגדתי.

חלומות ישנים שכבר לא יתגשמו
הזיות מתוקות מביטות
דרך מראה אחורית
מציצות בזוית
ולי נשארו
רק
דמעות.