החיבוק הזה שלה,
הוא יכול להיות עולם ומלואו-

בואי כמו נאהב

ויותר נחיה

ועכשיו אפשר לשבת, להתכסות בשמיכה
ולחלום חלומות רחוקים רחוקים.

אחרי דקה של מוזיקה נכנס הקחון, קצב של שתיים עשרה. היא נעצרת,
כאן אמורה להיכנס עבודת הרגליים, היא יודעת את התרגילים, הקצב
אצלה בראש. היא מעיפה מבט לנעליים שבפינת החדר והם נראות לה כל
כך רחוקות, בלתי ניתנות להשגה.

אז היה שהתחלתי לעשן. וינסטון לייט כמובן. יצא לי ללמוד משהו
על החיים ועכשיו אני יודעת בדיוק מהי ההבנה הבסיסית לאמת החיים
שלה שלא היתה לי אז. התקופה הראשונה אחרי הפרידה היתה ממש חרא.
רק הניסיון להבין למה היא התכוונה אז, כשנפרדנו, עשה לי בלגאן.
אחרי שהבנתי ע

"שברתי ת'שיא ביריקות למרחק"
זרקתי לו בחיוך של דווקא.
שוונקי כיבה ת'סיגריה ונעמד לידי.

אולי אני לא אקום מחר בבוקר. כן, זה יפתור כל כך הרבה דברים.
אין לי חשק לקום. אני בכלל לא רוצה להמשיך פה יותר. אבל אני
כלום, תמיד הייתי כלום, אבק ברוח.

היא.. היא אומרת שהיא תמיד תהיה כאן בשבילי.
בדרך כלל, אני לא אוהבת שהם אומרים שהם תמיד יהיו כאן.
כי בכלל, זה גדול עליהם מדי, להיות כאן בשבילי.

אין קשר ממשי בין השם של הסרט לסרט... (חוץ מזה שזה השם שלו..)

And as I fade,
into the gray...

למים השלך גופתי
מאכל לדגת הים.

היה שם הרבה ים.
ואני ישבתי, רק ישבתי והתסכלתי. ניסיתי למצוא את הקצה, רציתי
לדעת איפה הוא נגמר. כל כך רחוק ואינסופי. כל כך מהפנט. אני
רוצה לדעת.

"פגם? רגע, מה זאת אומרת, מאיפה הנחת את זה, מי את להחליט
שלילדה שלי יש פגם. שחר, שחר תגידי לה. תגידי לה שאת ב ס ד ר."

ואני לא עניתי.
בפנים צעקתי. אין לי שום פגם ושום הפרעה. ככה אני.
שבלול. סגורה

המערבולות בחוץ
המערבולות בפנים
חוסר השליטה בשליטתה