שיר לפרידה עצובה ביום חורף קר, לפחות זה מה שעבר לי בראש.
(בלי שום קשר לסיפור מלמעלה)

הרבה דברים כבר קרו מול הבית שלי,
אבל אף אחד אף פעם עוד לא התאבד שם.

דיו הודי על נייר 50X40
1994

הפסיכולוגים שראיתי באותה תקופה אמרו שאלה ייסורי המצפון שלי,
על זה שעזבתי את אשתי דווקא כשהיא הייתה צריכה אותי יותר
מתמיד. אני לא האמנתי להם. הם ניסו לגרום לי להאמין שהמפלצת לא
אמיתית. הם טעו.

קם מתוך שינה
מביט בלבנה ששרה
שיר קינה

לזכרה של נועה ל.

בהתחלה זה הלך די בקלות.
שעה אחר כך התחילה לבוא לי הג'אננה.
הבנתי שאני צריך משהו במקום.
או כמו שהדוקטור אמר: "סובלימציה".

אני מתגעגעת... גם אני פעם הייתי מאושרת;
ילדת חיוך ואור וחיבוקים.

ע: מה? איפה?
א: אמם... על הביצים.

אבל כשדבורה הגננת שרה
"מי אוהב את השבת?"
אני צעקתי
אני, אתה ואת..."
והיא חיבקה רק אותי
ואמרה שאני צודק

עוד אימרה

אני רק שאלתי אותה
אם היא מוסרית מספיק
והיא הודתה

והשיש היה כ"כ קר

ילדים פשוטים, חייכניים

ולפעמים את מתעייפת וכמו ילדה קטנה את מתחילה לבכות.
ועכשיו את כל הזמן עייפה.
את מטורפת. את שיכורה מטומטמת
את מטומטמת.

לחבק וללכת,
מקלף את פצעיי...