החולות הרבים - כאהבותיי הפזורות
מחיים בליבי נשמה

"התקווה מתה." אמר בלי לחשוב ושתה עוד לגימה, צורב את עיניי
במבט מלא נימים אדומים ותוכחה בולטת לא פחות.
המשכנו להביט זה בזה כך עוד מספר דקות ולי לא היה מה לומר לו
כתשובה. האלכוהוליסט השנון צדק.
"תביא שלוק." אמרתי והתיישבתי לידו.

דימדומים צובעים את נשמתי,
דימדומים איפה אתה ואיפה אני???

חיות - החיים לא אגדה

(סולו סולו אבל איזה סולו)

ואיך אני שרוטה הלילה
שרוטה כל הלילה
בלי כוכבים.

ילדים
הוזים צורות בעננים
מציירים כאבים ובריחות
מדומים
לצעקת שמחה בתוך בליל אנחות

להשפלה אחת לבדידות אחת לצביטה לכאב למילה
לא יועילו אלף סליחות

שיר לפרידה עצובה ביום חורף קר, לפחות זה מה שעבר לי בראש.
(בלי שום קשר לסיפור מלמעלה)

הרבה דברים כבר קרו מול הבית שלי,
אבל אף אחד אף פעם עוד לא התאבד שם.

דיו הודי על נייר 50X40
1994

הפסיכולוגים שראיתי באותה תקופה אמרו שאלה ייסורי המצפון שלי,
על זה שעזבתי את אשתי דווקא כשהיא הייתה צריכה אותי יותר
מתמיד. אני לא האמנתי להם. הם ניסו לגרום לי להאמין שהמפלצת לא
אמיתית. הם טעו.

קם מתוך שינה
מביט בלבנה ששרה
שיר קינה

לזכרה של נועה ל.

בהתחלה זה הלך די בקלות.
שעה אחר כך התחילה לבוא לי הג'אננה.
הבנתי שאני צריך משהו במקום.
או כמו שהדוקטור אמר: "סובלימציה".

אני מתגעגעת... גם אני פעם הייתי מאושרת;
ילדת חיוך ואור וחיבוקים.