כשאזדקן, שאלתי,
גם אז תאהב?
ואם ייכרתו רגלי?
אם אתעוור?
פני יצטלקו וישתנו ללא הכר?
אהפוך נרגנת ומרירה?

ובכל יום שעובר זה יותר,
יותר לבד.

בתוך חדר בלי אור
ילדה כותבת חלומות
מספרת על הרים
ועל אנשים מעושנים
על צבעים אחרים
וילדים קטנים, צוחקים.

אשחרר את הניצרה
ואירה

החולות הרבים - כאהבותיי הפזורות
מחיים בליבי נשמה

"התקווה מתה." אמר בלי לחשוב ושתה עוד לגימה, צורב את עיניי
במבט מלא נימים אדומים ותוכחה בולטת לא פחות.
המשכנו להביט זה בזה כך עוד מספר דקות ולי לא היה מה לומר לו
כתשובה. האלכוהוליסט השנון צדק.
"תביא שלוק." אמרתי והתיישבתי לידו.

דימדומים צובעים את נשמתי,
דימדומים איפה אתה ואיפה אני???

חיות - החיים לא אגדה

(סולו סולו אבל איזה סולו)

ואיך אני שרוטה הלילה
שרוטה כל הלילה
בלי כוכבים.

ילדים
הוזים צורות בעננים
מציירים כאבים ובריחות
מדומים
לצעקת שמחה בתוך בליל אנחות

להשפלה אחת לבדידות אחת לצביטה לכאב למילה
לא יועילו אלף סליחות