וכשהסערה נגמרת,
את עדיין נמצאת שם,
ילדה שלי.
ואני דווקא כן אכעס.

בזמן האחרון שמתי לב
שנעשיתי יותר פחדנית.
או שאולי תמיד הייתי
ורק עכשיו אני רואה.

כשהייתי קטן, אני ואח שלי תמיד היינו מחכים שייפסק הגשם כדי
לרוץ ולראות את כל השבלולים, יוצאים מהמחבואים שלהם.
היינו משחקים ככה, שעות, בחוץ ריח של אחרי גשם ואנחנו
מחייכים.
היינו ממציאים לנו עולמות שלמים, רק של שבלולים. זה באמת היה
כיף.

תופעת הקומקום "כשי לחג" - חברות מסחריות שונות שאינן נמנות
כמובן על חברי אגודת זכויות מכשירי החשמל הביתיים, נוטות לחלק
קומקומים כ"סוכריות בבר מצווה", חברות אלו מחלקות קומקומים בכל
חג בשנה (למעט פסח בו הן מחלקות פסלון של אליהו הנביא) ובכל
שנה

אני וקפקא בקסטינה
בשיחה על אקזיסטנציליזם
ספרותי

ילדים שנויים במחלוקת
מעצבים תודעה

הגעגועים הבייתה צבעו את הדשא שלה בצבעים שמחים, כהים כראוי
ליום שמש חורפי, או ליום חורף שמשי, או ליום אחר, בו וודאי כבר
הייתה חוזרת.

אני אוהבת אותך ככה,
יפה ועצוב וחושב
ומחבק, מחבק חזק
לא לוחץ יותר מדי
רק איתי, וזה כל מה שאני צריכה עכשיו.

ולעיתים פוחדת.
פשוט כך

צ ו ר ח ת

באוחזך באקדח
עצור ובחן
מה יפים העננים
בדימומם

רישום בעפרון ומחק

הרחובות שקטים, צללים בין העצים. רעש. שקט. היא עוברת ליד
מכולת שפתוחה 24 שעות. קבוצה של אנשים. יושבים. שותים. רואים
סרט ארוטי בתבל דיגיטל.