את מתגעגעת לשתות.

מדי פעם אני נוגע כבדרך אגב בכתפה, נותן לה להריח את גופי
המיוזע, וכמעט שמצליח לזהות את הריח המתקתק של הנשיות פורץ
עמוק מתוכה, כשהיא בוחנת בתאווה את גופי. אני מעז ומתחיל
להתקרב אליה, שולח באיטיות את ידיי אל שדיה.

אמצע רחוב דיזינגוף

רצונות
רמוסים על ידיי רגלי זאטוט קטן
שיודע יותר מבת נסיון חולני שכמותי.

רבים הדברים שרציתי לומר לך, אך אתה חמקת מבין ידיי.
מצטערת שנפרדתי,
רק רציתי לצאת ממלבושי הורוד,
לבלוע את עצמי בתוך הפנטזיה של העולם הגדול.

סליחה שבחרתי לאהוב ללא תנאים
סליחה שבקשתי להשתחרר מהעול של שקר.
סליחה שאני אוהבת אותך, כך. מצטערת על היותי אמיתית.
סליחה שפגעתי בך וגרמתי לך, כך, לאהוב אותי.

לשבת, להקשיב טוב
להתמסטל, ורק לא לחשוב
רק לא לחשוב

סבלנות

יום אחד, לא כלכך רחוק, אבל גם לא קרוב יותר מדי,
את תיגעי בירח.
את תחבקי אותו בידיים הקטנות שלך, תחייכי אליו את החיוך העייף
שלך, הבוכה שלך, וביחד תשכחו את הכל.
אני יודעת שזה יקרה. את ילדה-קוסמת, ולא סתם.

האנשים שלך הולכים מהר
והילד שבך מתבגר מוקדם מדי
היא צועקת מרחוק שזה תכף יעבור
ואתה עדיין שם, עדיין תקוע

אחרי רגע קל של תהיה והלם טוטאלי, קמתי מהכסא והתחלתי לגזור
להם את החוטים שהיו תלויים להם מהגב, אחד אחד. "זהו! יותר אין
מי שישחק בכם, שיזיז אתכם , שיגרום לכם להיות הבובות
שלו..מעכשיו אתם בידים של עצמכם!".

עוד חלק בסדרה

את כל העצבים בשיער
אני תופסת ומאלפת
בחוזקה
שלא יחשוב לעצמו

מצאתי אותם ככה סתם, בוהים באמצע סמטה
ירושלים- יוני 2001