כשלא עצמתי את העיניים הייתי ממשיכה לרוץ שעות, עד שאתה תתעייף
ותעצור. ואני יוכל להגיד לך הכל ואתה תבין.
אבל בסוף תמיד הייתי שוקעת בשינה עמוקה, ושם בחלומות הייתי
מפסיקה לרוץ אחרי פרק זמן קצר, ואתה לא מפסיק לרוץ, אפעם לא
מתעייף.

רציתי לכתוב לך שיר...

מאלו שמפתח ליבן
נתון בכוחות אהובן
לא מצליח לפתוח
או להחזיק בך

אמרת לי פעם שכשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. רק שתדע
שהאמנתי, וכשגיבורים שלך מתים ולוקחים איתם את המוטו שלהם זה
הבועה הכי גדולה שאפשר לנפץ למעריצה קטנה.

נעמדתי בתחנת אוטובוס עם איזה אחד שהתחפש לעוסאמה בן לאדן,
ועוד כמה ליצנים עצובים עם דמעה על הלחי. את העוסאמה בן לאדן
שלו, לא מצאתי כבדיחה מוצלחת במיוחד, ובאשר לליצנים העצובים-
רק התפללתי שהחיוך העצוב שלהם יתהפך כבר.

את מתגעגעת לשתות.

מדי פעם אני נוגע כבדרך אגב בכתפה, נותן לה להריח את גופי
המיוזע, וכמעט שמצליח לזהות את הריח המתקתק של הנשיות פורץ
עמוק מתוכה, כשהיא בוחנת בתאווה את גופי. אני מעז ומתחיל
להתקרב אליה, שולח באיטיות את ידיי אל שדיה.

אמצע רחוב דיזינגוף

רצונות
רמוסים על ידיי רגלי זאטוט קטן
שיודע יותר מבת נסיון חולני שכמותי.

רבים הדברים שרציתי לומר לך, אך אתה חמקת מבין ידיי.
מצטערת שנפרדתי,
רק רציתי לצאת ממלבושי הורוד,
לבלוע את עצמי בתוך הפנטזיה של העולם הגדול.