והייתה לי גם מחברת. מין קלסר כזה, עם עטיפה ירוקה ודפים עם
משבצות של חשבון, שרשמתי בו כל מיני דברים. חלמתי שפעם אני
אפרסם את היומן הסודי שלי ואז כולם יבואו ויבקשו ממני סליחה

איך שברגע שהוא בא לכאן, הכל לקחו לו. "מהפחח אל הפחחת", ככה
הוא היה אומר, אבל יוני לא היה מתקן אותו. רק מחייך חיוך עקום
אל הרוסי ומתדלק את המכונית הבאה.

היא הרימה את ראשה והעניקה לי את הנשיקה הרכה והחמה שכל כך
חיכיתי לה. רק שאין לי מושג מה הנשיקה הזאת מסמלת...

צולם בקומה ה-49 של הבניין העגול, עזריאלי

סתיו, תירוץ למצברוח ההפכפך הזה.
התרחקות, אפאתיה כזאת. שתיקה. עמימות. ערפל, ככה זה במדבר. קר
בלילות, קפוא אפילו. שכבות שכבות. לא לתת לקור לחדור פנימה, לא
לתת ללב לקפוא מחדש.

"יש משהו שאני לא מבין" לחשתי לה באוזן. "אם את כל כך נהנית
איך זה שאת לא עושה קולות?".

אני הייתי השמש הזאת,
ציור ילדים סוריאליסטי, נשיקת רוח חמה.
עכשיו אני שוקעת

ליקטתי צרור של מילות אהבה,
לקחתי אמונה מנזיר מתענה,
הבאתי תקוות חסידים למשיח,
התחמשתי בגבורה מחייל שבקרב

אני לא אוהבת מתוך ימים רגילים, לא מאמינה בשעות שעוברות, לא
צריכה רישיון לנהוג, אישור לזרום, ספק להכיר, לא מתמסטלת
מעונג, או כואבת מתשוקה. לא מחפשת בחורים, לא מתקשה למצוא.

יש בחוץ אויר של חורף וריח של שתיקה וקרירות של אהבה, יש
בדידות בכל מקום, זה אפילו בחינם. אני אפילו לא יודעת מה חשבתי
לעצמי שקמתי למחשב.
רק לחבר צעדים אחד לשני ולקרוא לזה מקרה. טעות רצופה של מקרים
הזויים. לו רק יכולתי.

פעם חלמתי שניגנתי צבעים וטעמים. אנשים לא כלכך יודעים איך
לקבל את זה כשמספרים להם, חושבים שזה איזה שיגעון חולף, משהו
של נגני גיטרה שלא עוזבים אותה לרגע, והאצבעות שלהן זזות לפי
הקצב בכל רגע, אפילו בחלומות.

אם הייתי מ"כ בטירונות, הייתי מעביר לך חוטר
אם הייתי נגן בתזמורת, הייתי תוקע לך בחצוצרה
אם היה לי אוטו גלידה, הייתי מביא לך לק
אם הייתי ילד הולנדי, הייתי תוקע לך אצבע בסכר

מצעד האהבה 2003