לפעמים יש לי חשק להרוג ערבי. בלי דיבורים, פשוט לתפוס אותו
מהשיער ולדפוק לו אגרופים לתוך הזיפים הקשים והמלוכלכים שלו

סדרת אבסטרקט

"מציאות שבה מנצלים בני-אדם מסוימים מרגילה אותנו לניצולם של
בני-אדם אחרים. מציאות שבה מנצלים בעלי-חיים מרגילה אותנו
למציאות שבה מנצלים בני-אדם ולהפך."

לחזור הביתה, לשתות עוד קפה.
ברדיו צוחקים, העולם עוד יפה.
היא מגיפה תריסים, חוזרת למיטה,
הטלפון מצלצל, היא לא אומרת מילה.

יש לי תירוץ לדמעות

מאחד הבתים את שומעת זיוף סקסופון. נזכרת בשיעורי הגיטרה
שהבטחת לעצמך לקחת. והשיר שמתנגן לו בזייפנות מזכיר לך נשכחות

והייתה לי גם מחברת. מין קלסר כזה, עם עטיפה ירוקה ודפים עם
משבצות של חשבון, שרשמתי בו כל מיני דברים. חלמתי שפעם אני
אפרסם את היומן הסודי שלי ואז כולם יבואו ויבקשו ממני סליחה

איך שברגע שהוא בא לכאן, הכל לקחו לו. "מהפחח אל הפחחת", ככה
הוא היה אומר, אבל יוני לא היה מתקן אותו. רק מחייך חיוך עקום
אל הרוסי ומתדלק את המכונית הבאה.

היא הרימה את ראשה והעניקה לי את הנשיקה הרכה והחמה שכל כך
חיכיתי לה. רק שאין לי מושג מה הנשיקה הזאת מסמלת...

צולם בקומה ה-49 של הבניין העגול, עזריאלי

סתיו, תירוץ למצברוח ההפכפך הזה.
התרחקות, אפאתיה כזאת. שתיקה. עמימות. ערפל, ככה זה במדבר. קר
בלילות, קפוא אפילו. שכבות שכבות. לא לתת לקור לחדור פנימה, לא
לתת ללב לקפוא מחדש.