גשם עכשיו בחוץ.
אתם במיטה שלך
שניכם ערים.
כשתלך הצל שלי לא ילווה אותך.

כן, את לא ילדה חושבת, את ילדה אסוציאטיבית - כך הרבה יותר קל
לך להגדיר את עצמך. זה מתגלגל לך יותר טוב על הלשון, מתגלגל
יותר טוב על הלב.

אז תקחי אוויר, זה אבוד
בתנופה אל האיבוד

"זונות", אני מסננת אל הפרפרים השחורים שמסתובבים לי בבטן
עושים לופים לכיוון הראש, ניסיתי להרוג אותם, אומרים שוויסקי
הורג הכל, אני שונאת לשבור מיתוסים, הוא לא.
וטוב לי , כל כך טוב לי כוסעמק!

הסתכלי לי בעיניים,
הסתכלי בעין אחת עצומה.

הוא: יוצא מהדלת בצעדים שקטים, בוכה כל הדרך הביתה.
היא: קטנה מדי לאהבה.
הוא: קטן מדי לעולם.

מתחשק לך לקפוא עכשיו אבל גם לא להתחמם יותר מדי. לא להנמס.
ארטיק בצבע כתום מזכיר טעמים של ילדות, היית מבקש שהעלים ייפלו
מהעצים. היית מבקש להשאר לנצח מתחת למזגן עם הטלויזיה ורסיסים
מאהבה שהיתה בקיץ.

עץ מתערבב עם דם יוצר צבע עמוק, הוא חושב אך לא נותן לזה להסיח
את דעתו מהנאום שובר הלבבות שהוא עומד לשאת. המילים קופאות
בשניה שהן אמורות לצאת. הנוכחים המדומים נועצים בו עיניים
ומחכים לרגע בו יוכלו למחוא כפיים בהתרגשות, לחזור ולספר לכולם
כמה האיש שוב איחה פצ

לפעמים יש לי חשק להרוג ערבי. בלי דיבורים, פשוט לתפוס אותו
מהשיער ולדפוק לו אגרופים לתוך הזיפים הקשים והמלוכלכים שלו

סדרת אבסטרקט

"מציאות שבה מנצלים בני-אדם מסוימים מרגילה אותנו לניצולם של
בני-אדם אחרים. מציאות שבה מנצלים בעלי-חיים מרגילה אותנו
למציאות שבה מנצלים בני-אדם ולהפך."

לחזור הביתה, לשתות עוד קפה.
ברדיו צוחקים, העולם עוד יפה.
היא מגיפה תריסים, חוזרת למיטה,
הטלפון מצלצל, היא לא אומרת מילה.

יש לי תירוץ לדמעות

מאחד הבתים את שומעת זיוף סקסופון. נזכרת בשיעורי הגיטרה
שהבטחת לעצמך לקחת. והשיר שמתנגן לו בזייפנות מזכיר לך נשכחות