זה לא מפתיע אותי.
בלי מילים, רק מבטים,
בינינו - זה לא מפתיע אותי.
ידעתי שאפאחד לא יגיע ואשיר לעצמי
בדיוק את אותו השיר.

בשביל מה ממשיכים?
לא איזה מקצוע כזה או אחר.
לא בשביל גירויים חיצוניים במסווה של רגעי אושר קטנים.
לא בשביל אהבה. אהבה דועכת. מכאיבה. וגם אם נשארת, היא
"מתמסגרת"- נישואין, דירה שלוש וחצי חדרים, יצורים מייבבים
שיחליטו גם הם את כל ההחלטות הלא נכונות.

לנפץ מראות, לחטא פצעים, לכסות את העיניים. להפסיק עם אוכל
לשבוע שבועיים, רק כדי להתחזק.
לקרוע תמונות, לגזור קצוות של שיער מפוצל, למרוח חומר מר על
הציפורניים, ולכרסם בכל זאת.
לשמוע הרבה מוזיקה עם מילים עמוקות- ולא להקשיב באמת. להמציא
חוקים טיפשיים, ולא

לתת לה לנוח,
איך?
בך.
להרוות צימאונה,
בחיבוק
שלך.

פעם אמרו לי שאני מטורפת. בעצם, כשאני חושבת על זה, זאת לא
היתה רק פעם אחת, זה היה הרבה יותר. תאשפזו אותי, תקשרו אותי
בחליפה ותנו לי לבעוט. רק תנו לי לבעוט. אחת. שתיים. שלוש.
הזמן שלך נגמר
מעולם זה לא מנע ממני להמשיך ולומר כל מה שמתחשק לי.

ואולי לעולם לא תוכל לשאת בעול שלי.
אני מפחדת כל-כך.
אני רוצה שתחזיק את החיים שלי שלא יפלו, לא יפלו.

עד יום מותי אשא תפילה
אבקש שרגלי יברחו למקום בו השלווה
אל תברח מבלי להעיר אותי קודם
ואם תברח, לא אשכח אותך לעולם
ואחכה לך עד שנשמתי תלקח ממני.

חיפה 2004

מי שטוב לו ושמח כף יימחא
מי שטוב לו ושמח כף יימחא
מי שטוב לו ושמח
מי שטוב לו ושמח

ביד אחת מנסה להחזיק כוס סדוקה שאמורה לאצור בתוכה נוזלים
הרסניים שיתגלגלו בעוד רגעים ספורים בתוך בטנה ידועת הצריבות,
וביד השניה, כלהטוטנית על חבל היא מחזיקה בקבוק לק שחור ומנסה
למרוח בחוסר כשרון שכבה שנייה של המבריק הזה על שאריות
הציפורניים הכסוסות שלה.