..."כדי להתקבל לעבודה בתור מזכירה, הקורוטונים הם שיער
בלונדיני, עיניים ירוקות, מטומטמת - והכי חשוב: נותנת..."

אל תנסו לקרוא אותי,
אל תנסו לשיר אותי,

וונדה שכבה ערומה על החול ושרה לעצמה את "דנסינג צ'יק טו צ'יק"
של אוסקר פיטרסון. פתאום היא הפסיקה והסתובבה אלי. "אתה רואה
את הכוכב הזה ?" שאלה והצביעה לשמיים. אלוהים, חשבתי, יש לה את
השדיים הכי מדהימים שקיימים בכלל.

תשאלו- "מי אשנא בחיי? "
אענה-"את אימא , בוודאי."
"מי אוהב?" תשאלו כמובן.
גם אז אשיב-" אימא" שחור על לבן.

התיישבתי מול המחשב ואמרתי לעצמי, עכשיו אני כותבת סיפור שמח.
כל אחד צריך שאיפות בחיים, ולי כבר נמאס לכתוב על מוות.

אתם יודעים, מה שמצחיק בכל העניין,זה שביומולדת האמיתית שלי
כולם התעלמו ממני, כרגיל. זה לא שנפגעתי או משהו, זה לא
שציפיתי שמישהו יעשה משהו מיוחד כי יש לי יומולדת. אני מודע
למצב החברתי שלי, והמצב הזה הוא מצב שבו אין לי חברים.

כשיורד דם מהאף, זה לא כמו שיורד דם מהיד או מהרגל זה הרבה
יותר מזה. כי כשיורד דם מהאף, זה לא באמת כואב- זה רק כאילו
כואב. לא באמת. ואם מישהו בא אליכם ומבקש פלסטר כי יורד לו דם
מהאף, סימן שהוא משקר.

...אז אם תראה ילדה קטנה שיער זהוב ארוך...התרחק ממגעה היא
ילדה רעילה.

כשלרון נמאס לחיות, הוא לא חיכה כמו הפחדנים האלו. הוא לקח
סכין וחתך לעצמו את הורידים.

שתקנו מול הטלוויזיה עד שנגמרו כל השידורים ואף אחד לא הראה
כוונה ללכת לישון.
הוא העיף אלי רבע מבט ושאל אם אני רוצה לאונן איתו. רציתי.

בלוויה של החבר שלי השני היה גשם חזק וכולם ברחו הביתה ישר
אחרי שהורידו את הארון, אולי לא רצו לחטוף אנגינה. היה שם גם
איש עם זקן, אבל הוא לא צעק. הוא בכה, אבל בשקט.

רק לא להירדם...רק לא להירדם!!!" אני אומרת לעצמי "אם אני
נרדמת אני מתה,רק לא להירדם..." אני מתחילה לגלוש אל חוסר
ההכרה, ושלמה מנער אותי חזק "אל תרדמי" הוא אומר לי "זה מסוכן"
אני שומעת שהוא דואג לי, אני כבר שנה יודעת שהוא אוהב אותי,
ולא עשיתי עם זה כלום

ברגעים הפחות צפויים, ובמקומות הפחות מתאימים, היא מופיעה. אני
מנסה לגרש אותה חזרה אל מעבר לתת המודע, מתחת לסף הגיהנום, אל
המקום שממנו היא באה. אבל קורנליה עקשנית, והיא יודעת שאני
מוכרחה: מוכרחה שיגעו בי, שירצו אותי, שיאהבו אותי, והיא אומרת
שזה בדיוק הזמן.

לאחר שגורש מגן-עדן
הלך אדם לאוניברסיטה ונעשה

אין ביכולתן של מילים לתאר את האושר האוחז בי, בעת שאני מודה
על כך שלא נולדתי בשנת 1920 בעיירה קטנה בפולין, בן רביעי
להורים יהודיים קשי-יום.

And every time I wonder how it feels to be you
To feel like I could do anything I want
To know how it's done
But maybe I'm too young to understand
How do you do it?

אני יודעת, לפי החיוך הקטן שמצטייר בזווית הפה שלה (ולפי עוד
כמה דברים, בעצם), שעכשיו היא שומעת את הקול הקטן של אמא שלה
מבפנים, שואל :מה את כל כך מרוצה?" אבל זה לא ישבית לה, היא
מרוצה. מאד. ובצדק.

יואב היה נגן גיטרה מדהים, והלהקה האהובה עליו היתה נירוונה.
בשבילו קורט קובאין היה אלוהים.

שלום, אני סיון,
אני הסצינה שלכם הערב.