דווקא ביום שהייתי עצוב השעון העיר אותי בזמן והגעתי לכיתה
אפילו לפני הזמן....

אז אתה בוכה
לא אתה לא משוגע
כולם מרגישים ככה לפעמים
העיקר לצאת בסדר
עם כולם

צויר על A4

נשארתי אותו בן אדם בבסיסי
אבל הכל השתנה מסביבי

אני זוכר במסובים
תפסתי טרמפים לקריה
פתאום עצר לי אלוהים
בכרמל דוכס יד שנייה

ילדות של אחרי הגשם עושות שטויות
ילדות של אחרי הגשם לא יודעות
מאיפה מגיע הגשם ולאן הן הולכות

כמה מכם היו פעם בטיפול פסיכולוגי?

"אתה לא יכול לעשות את זה, זאת מדינה דמוקרטית!"
"כבר לא."
"מה?!"
"ביטלתי את הדמוקרטיה."
"באיזה זכות אתה מבטל את הדמוקרטיה?"
"בני האדם ניצלו את הדמוקרטיה לרעה. אני אחזיר אותה רק שהם
יהיו ראויים לה."
"אתה לא יכול לבטל את הדמוקרטיה."
"עובדה שכן. זה מה

הרגשה כזאת של חורף
מציפה את עורקיי
נושמת את השקט
טפטוף הגשם באוזניי.

"אמא, ספרי לי סיפור." מבקש הפעוט מבין כולם, מושך עצמו עד
שהוא נוחת בשלמותו על ירכי ומותני. "ספרי לי איך לא באתי
לעולם."
אני נאנחת. הסיפור הזה... כמלח הוא צורב את עורי, כצליפות שוט
חולפות המלים על לשוני.

"קצת סרטן עוד לא הרג אף אחד", חייכתי חצי מטושטש מהרדמה לאימא
שלי, שלא הפסיקה לבכות. פעם היא סיפרה לי, הרבה אחרי שחליתי,
שאם אבא שלה לא היה נהרג בשואה, אז בטח הסרטן היה גומר אותו.
שזה תורשתי. אני רק חייכתי ואמרתי "אז חבל שנגמרה השואה", והיא
לא נעלבה

לעתים
רחוקות מכאן

ללמוד לאט
לתת לדברים להיספג בעור
רק משם לטפס לחלונות

כשהייתי ילדה חשבתי שקיים שער
שבצידו השני הכול יכול לקרות

כשהגשם יתחזק
אחד יעזוב
אחד יכנס

שרבוטים
מחשבות מוזרות
דברים שאומרים לעצמך
שתיקה

החיים חרא
ולא כיף בכלל
אני דכאונית מאד
וגם לא כיף לי

היה לי כיף,
אבל נגמר

כאילו זה לא קורה כל כמה ימים. ריח של פרות, ילדים צוחקים, עוד
מעט חורף, ואנה על העץ.

נכנסת לאוטובוס, רק מקום פנוי אחד.
-"אפשר לשבת"? אני שואלת
-"בטח"
"תודה, הרגליים שלי הורגות אותי"
(והוא מסתכל לי על החזה...)