אני זכרתי אותה, עוד מלפני כולם, הייתי היחיד שהכיר אותה, אבל
זה היה מזמן, עוד לפני שהיא התחילה להיעלם.

כשלרון נמאס לחיות, הוא לא חיכה כמו הפחדנים האלו. הוא לקח
סכין וחתך לעצמו את הורידים.

אינני יודע האם יש לכנותו אונס- שכן את תתמקדי כל כולך בכאב
הנורא מגדמי אצבעותייך ולא תשיתי ליבך למעשיי, כך שלא אתקל
בהתנגדות.

היתה לי מציאות אחרת שבה הייתי השליט בעל הכוח. אז למה לעזאזל
הייתי צריך להתמודד עם המציאות השניה שבה אני נחשב למשוגע,
מוזר ולא נורמאלי, שלא לדבר על המחסור ביכולת הטלקינזיס
שאיבדתי בזמן ערנותי.

לשרית מרעננה יש בעיה חמורה באצבעות הרגלים.
הן פשוט מסריחות כמו צרפתי שתקוע על אי בודד כשכל רכושו הוא
אוסף של גבינות נדירות מחלקים שונים באירופה. אצבעות הרגלים של
שרית מרעננה הן הדבר האחרון שלו ציפיתי כשהכרתי אותה בפאב תל
אביבי.

עם כל צעד שעשה, הלך הרגש והתחזק, עד אשר כל צעד עלה לו במאמץ
רב. דני נאחז בקיר והכריח את עצמו להמשיך. במוחו אמר לעצמו,
"אני כבר בן שש. אני ילד גדול. אין לי ממה לפחד." וכשזה לא עזר
החל ללחוש זאת בקול.
לפתע שמע דני לפניו רעש נוסף, מעין חריקה.

אתה בא? עופר שאג לעברי, טוב נו מה הקטע שלך עכשיו?
אני עומד במרחק מה מההונדה הכחולה של אבא של עופר, עושה
עיגולים בחול עם קצה כף הנעל הימנית שלי. לא יודע מה לומר לו,
לא מסוגל להכנס לרכב, מרגיש כמו אידיוט.

על העמוד הראשון לא הגבתי. גם על השני וגם על השלישי, בעמוד
החמישי הייתי חייבת לשאול.
"למה אתה בועט בעמוד?"
"אני בודק אם יש לו זכות קיום אם יש לו אז הוא יעמוד ואם לא אז
הוא יפול".

התבוננתי בגליון של המטופל הבא: צעיר, ביקש לקבוע תור במהירות
, אמר שמדובר בעיניין דחוף.
נקישה בדלת . "בבקשה" אני אומרת ובוחנת את האיש שנכנס בצעד
מהוסס מבעד לפתח.

הילד התחיל לעלות לי על העצבים אז החלטתי לנפץ את אשליות
הילדות כמו אלה שמגלים לילדים שאין באמת סנטה קלאוס ואמרתי:
"ילד, כל הקטע של פוקימון זה המצאה של חברת נינטנדו שעושה מלא
כסף על זאטוטים כמוך. אין כזה דבר באמת, עכשיו עזוב אותי"

מי זה עומד בשער
ובידיו פרחים קמולים?
מי זה משפיל מבט
רעד קל זורם בעקבו?

אני הזדהמתי עוד קודם
שבאתי אליו,
אבל באתי להרגיש גדולה לרגע
לגלגל סיגריה בעשב,
לעפעף מול המנורה, להימרח על דרגש
ליהנות מהקסם שאני מהלכת
על גברים בגיל העמידה.

אף פעם לא הלכתי עם הזרם
אף פעם גם לא הלכתי נגדו
תמיד יצא לי להיות בשולים שלו...

"הכנתי לך הפתעה"-לחשתי לדנה , חברתי. "לא שכחת? איזה חמוד."
-ענתה לי בהפתעה מוגזמת. " לא שכחתי מה?" שאלתי , מפני שלא
הייתי סגור למה היא מתכוונת. " מה זאת אומרת מה? מחר אנחנו שנה
ביחד " - לפי פרצופה המחמיץ , היא התחילה להבין שאנחנו לא
מדברים על אותו דבר.

"את חייבת לי 10 שקלים"-צעקתי. "אני לא חייבת לך אגורה"-צעקה
עליי המוכרת במבטא כבד. עכשיו כבר באמת הייתי מעוצבן. 'פוסטמה
רוסיה', חשבתי לעצמי בראש. אך מהר גיליתי שזה לא נשאר אצלי
בראש. "אני פולניה, אדיוט- וכדאי שתסתלק מפה מהר לפני שאני
קוראת למנהל".

אני זבובה
רוב היום מרחפת באווירה
מתקרבת רק למה שעשוי סוכר
ועושה כמה שיותר רעש

כשמנסים לפגוע בי
אני מקטינה את עצמי
לממדים של זבוב
מי שלא מכיר ורק מביט מהצד
חושב שאני תמיד זוממת משהו

"אני לא מבינה.."
"אין מה להבין, זה פשוט לא היה זה וזהו".
"אז זה נגמר?" חזרה על השאלה בכדי להתרגל לרעיון.
"כן, זה נגמר".
לרגע אחד יכולתי להישבע ששמעתי פרץ של בכי ואחר כך היתה איזו
דקה של שתיקה. לבסוף היא סיכמה באומרה בקול חנוק "אם זה נגמר,
אז זה נגמר".

התסכול כבר מציף לי את כל הגוף, את כל הנשמה, אני כולי מלא
בהרגשה שאני חייב כבר לזיין מישהי, אבל מה לעשות, זה אף פעם לא
מצליח לי. הפעם האחרונה שניסיתי להשיג זיון הייתה לפני כמה
ימים, ראיתי מישהי שנראתה טוב באיזה קניון, וישר נדלקתי עליה.

כשרעות אמרה שהיא רוצה שניפרד, הייתי בהלם. המונית בדיוק עצרה
ליד הבית שלה, והיא ירדה מהצד של המדרכה ואמרה שהיא לא רוצה
שאעלה אליה, ושהיא גם לא ממש רוצה לדבר על זה, והכי היא לא
רוצה לשמוע ממני יותר אף-פעם, אפילו לא שנה טובה או מזל-טוב
ביומולדת

היום הלכתי לרופא נשים
שיסתכל,שיבדוק,שירשום לי כדורים