פידל קסטרו ניצל את האחווה והגיש שקית טבק למוחמד חתאמי- "קח!
מתנה מהעם הקובני".
חתאמי נראה מרוצה- "וואלק תודה. הצמח הקדוש. אני צריך משהו
שיסדר לי את הראש".
קסטרו מיהר להגיב- "לא מוחמד, זה לא קנביס, זה טבק מארצי".
חתאמי - "הבנתי! זה רק טבק" ושיחרר קריצה.

אני מביטה בפניהן של נשים זקנות,
כפופות, מושכות רגלים כושלות.

לאחר שהצרפתים נתנו לאמריקאים את פסל החירות במתנה, האמריקאים
הציבו אותו לתפארת לראווה אבל הורידו לו את הכתר מהראש, מאחר
ולטענתם הוא נראה איתו רכרוכי משהו. הצרפתים נעלבו עד עמקי
נשמתם ונדרו נדר להדיר רגלם מארה"ב, ולקח לאמריקאים שנים להבין
שהסיבה היא הכתר.

נו אני יודעת שהרעיון קיטשי אבל מצא חן בעיני לנסות ולצייר את
זה, והתוצאה לפניכם

מכל החברים המשוגעים שלי יש אחד שכותב גם הוא סיפורים קצרים.
טובים אפילו. לפעמים אני מקנא בכתיבה שלו. לפעמים אני אפילו
מקווה שיקרה לו משהו והוא לא יוכל יותר לכתוב.

הקבורה נעשתה לאור היום. הוצאת העצמות, לעומת זאת, נעשתה
באישון לילה. בדרך כלל חיכיתי כשלושה חודשים בין הקבירה
לחפירה. את הקברים סימנתי בעזרת קרשים שעליהם רשמתי עם טוש
שחור את תאריך הקבורה.

"תחתום כאן", אמר יהודה בן קילשון. עשיתי כדבריו.
"העסקה סגורה", אמר יהודה ולחץ את ידי, "בבוקר תהיה אדם חדש"

ירון: "שמע אני אוהב את דפנה, וחשבתי שזה יחלוף במהרה, אבל
המצב רק מחמיר.."
אבי: "ניסית לדבר איתה?"
ירון: "מה אני יגיד לה? 'מותק את מוכנה בבקשה לקטוע את הצרור
אני מנסה להרדם', זה לא בדיוק הדבר הכי נחמד להגיד"

מר תנשמת: "אז מה הביא אותך לנסיון ההתנקשות הזה?"
ששון: "קראתי את 'שגעונו של פנחס מהמכולת'"
מר תנשמת קיבל את זה קשה. זה היה אחד מהסיפורים הטובים שלו
וכזו ביקורת שלילית פגעה באגו שלו כסופר. "זה היה סיפור כל כך
גרוע שהחלטת לרצוח את מי שכתב אותו?"

היום למשל בעטתי בילדה אחת עם קוקו מהגן שלי שאמרה שהתיאוריה
שלי מטופשת והיא עפה איזה 10 מטר אחורה ממש מהר!
עכשיו, אם הילדה הזו היתה כדורגל אז כבר מזמן הייתי מפקיע גול
ששום שוער לא היה יכול לעצור

בלילה לקחתי את שפינוזה לצייד. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא
הייתי לבד בצייד. שפינוזה התגלה כצייד מעולה ותפסנו יחד פי עשר
ממה שהייתי תופס לבדי. כששבנו הביתה הנחתי את השקיות בארון
ונרדמנו עם הטלויזיה דולקת.

כולנו יכולים לצור עולמות במספר שורות, להרוג אדם בהינף המכחול
ולהניע ימות באקורד וחצי.

היום אוציא עליך את כל האגרסיות שלי שאני שומר עמוק עמוק בבטן
את תהפכי בחוסר חשק לשק חבטות מיניות

טלפנית: (כמו אל ילד קטן) שלום, אבא בבית?
נערה: לא.
טלפנית: (באותו טון) מתי הוא יחזור?
נערה: (באדישות) תנסי כשהמשיח יבוא.
טלפנית: (שמץ של תהיה בקולה) מה?

"בואו נעשה תחרות, למי יש את הזין הכי גדול", אמר שלמה ההומו
בעיניים נוצצות. כולם התלהבו מהרעיון, נשכבו על המיטות באוהל
והתחילו לאונן במרץ. אני אמרתי שלא בא לי ואני אהיה השופט.
כמובן שלא יכולתי לספר להם שאני חושב שיש לי זין קטן.

מישהי אמרה לי "אתה הג'נטלמן האחרון בתל-אביב"

מאחוריו ראיתי שובל עדין, כמעט כמו משי, של דם אשר התווה את
מסלולו באוויר. המשכנו להסתער ודממה מילאה את העולם. בין כל
היריות, בתוך כל המוות הזה. ואני חושב על אימא ועל אבא.

יריב חייך מאוזן לאוזן ואמר "בואי לג'קוזי, יש לי הפתעה
קטנה..."
הם נכנסו לג'קוזי חבוקים, וליאת זינקה באושר לעבר החבר שלה,
נגן הבאס התותח שהיה כפות בידיו, רגליו ואיבר מינו לברווז גומי
ענק מידות שצף בשלווה בזרמי הג'קוזי.

פרחים מכל סוג עושים לה טוב אבל כתומים וצהובים עושים לה הכי
טוב, הכי הרבה אור בתוך החושך שלה.